פורה וידה

על-מנת לשמור על האיזון אנחנו מנסים כמה שיותר לשלב בין טיולים ביער לבין סתלבט בחופים. אחרי הרפתקת הג'ונגל האחרונה הגיע תורו של חוף הים והנה אנחנו כאן. השילוב של יער וים בקוסטה ריקה הוא ברזולוציה אף יותר גבוהה מיום ככה ויום ככה. אם בקורקובדו טיילנו ביער שלאורך החוף, כך בעיירה אוביטה אנחנו מסתלבטים בחוף שלמרגלות היער. כך יוצא שאנחנו גרים בבקתת עץ מוקפת טוקאנים, תוכים ואפילו קופי שאגן שנשמעים ממרחק, בקתה מבודדת שהגישה אליה היא בשביל באורך 300 מטרים שנועד לרכב 4X4 בלבד ובדרך מספיקים לחצות שני נחלים קטנים.

השעון המעורר הביולוגי שלנו

משום מה אנחנו גם היחידים במלון בקתות הזה – עונת התיירות נגמרת מוקדם יותר במקומות הפחות מתויירים. כך, השלט בכניסה שהבטיח לנו "יער פרטי" קיים את הבטחתו מעל למצופה.

יחד עם זאת, הפעילות המרכזית כאן היא רביצה בחוף הים הקרוב. חוף אוביטה הוא חלק מפארק לאומי ימי בו מקננים עופות ים, דולפינים וגם לוויתנים חונים בו כדי להגדיל את המשפחה תוך כדי מסעם הבלתי פוסק סביב הגלובוס.

את הבוקר של יום הים שלנו פתחנו בארוחת בוקר בריאה וטרופית באדיבותה של הפנקנית המקצועית הלא היא מיכל שלנו שפינקה אותנו בסלט פירות ענקי ויוגורט אותו אכלנו בערסל שבמרפסת.

אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לשמורה הימית לטייל על החוף למרות שאמרו לנו שהשנה הלווייתנים עזבו מוקדם וכבר חודש לא ראו אותם באזור, אבל עדיין יש סיכוי שנראה איזה דולפין או אטרקציה ימית אחרת. החוף בזמן השפל הוא רחב מאוד ויש בחול פסים בגווני חום-שחור שמשתלבים ממש יפה עם העננים הלבנים.

מעבר לכך על החוף זוחלות להן סוג של רכיכות מוזרות שמציירות פסים מעוגלים בחול ומיכל קיימה איתן יחסי התפעלות-הגעלות.

הרכיכות הללו היו הרוב המכריע של החיות שראינו בשמורה. אם להודות באמת, הם היו 95% מהחיות שראינו בשמורה (את ה-5% הנותרים אנחנו חבים לכמה שקנאים שבמקרה עברו בסביבה).  

האטרקציה השנייה בחשיבותה בחוף הוא אוסף סלעים בים אשר בשפל ניתן לצעוד עד אליו על החול הלח. הוא נראה כמו זנב של לוייתן, והובטח לנו שנירקול יפה סביבו. צעדנו במרץ על החול השחור עד שהגענו אל קצה הסנפיר, שלפנו את השנורקל מוכנים לפעולה, אפילו הרטבנו את האוזניים – אבל כלום. אפילו לא אלמוגון יבשבש לרפואה. מימין ומשמאל רק חול, ואפילו לא כולירע. מזל שיש לנו ציוד משלנו – כנראה שעל המסכות מההשכרה מודבקים ציורים של אלמוגים מבפנים כדי שכולם יהיו מרוצים (או אולי חבל? לפחות היינו חושבים שראינו משהו...).

התקפלנו משם עם הזנב (של הלוייתן) בין הרגליים, הפסקנו עם משחקי הילדים ועברנו למגרש של הגדולים, או אם להפסיק לדבר בשפת קוד מחוכמת- לקחנו את עצמנו למקום בו נוכל לממש את תחביבנו: לקחנו את יוני לגלוש ואת מיכל - לדוכני השטויות.

מה שעוד לא סיפרנו הוא ששמורת הטבע הימית הנ"ל שוכנת בסמוך לאחד מחופי הגלישה הטובים ביותר בקוסטה-ריקה ובקוסטה ריקה יש את החופים הטובים בעולם. העניין הוא שהגל עולה רק בשעת הגאות שבאה ב-6 בערב כך שכל עניין חיפוש הלווייתנים היה בגדר להעביר את הזמן.

הכפר דומיניקל הוא כפר דייגים ומוקד גלישה ובו שני רחובות עיקריים מקבילים  (אחד של מסעדות ואחד של דוכנים וגלשנים). כמות הגולשים החצי לבושים שמסתובבים בו עולה על כמות הדייגים היחפנים שבו. עד שהאקשן מתחיל, האווירה די רגועה ואנחנו ישבנו לנו רגועים גם כן במסעדה שאת קירותיה מעטרים כמאה חצאי גלשנים שנשברו במרוצת הגלים. לא יכולנו לסרב ל"קומידה דל דיה" (ארוחת היום) שיועדה למפתחים המתהוללים ולא לחוגרים שייאלצו בקרוב לסחוב את כל השעועית-אבוקדו-בקר-טורטיה-אורז-שמנת-סלט-סמוד'י-מנגו נגד הגלים העוצמתיים ("אבל זה היה במבצע – איזו טעות!").

כשהגיעה השעה עברנו מרחוב המסעדות אל רחוב הים. שם, בדוכן להשכרת גלשנים, פגשנו גולש סטלן טיפוסי שהיה עסוק בלכסח את הכלב שלו בקראטה בכאילו בהילוך איטי תוך כדי שהוא נותן לעצמו אפקטים קוליים "דוש! דיש!" (נשבעים לכם שהכלב הסתכל לנו בעיניים במבט של "האו, האו, קבלו עם איזה דפ"ר אני צריך להתמודד פה! האו!"). שמח וטוב לבב נכנס יוני אל הים שהתחיל לייצר גלי פלצות.

גלי האוקיאנוס לא היו מאוד גבוהים באותו יום (עד 2 מ') אבל הם כן מאוד מהירים ואגרסיביים. לא פשוט בכלל לעבור את הגלים והזרמים לכל הכיוונים מאוד חזקים כך שגם חתירה מאומצת לא תמיד מביאה את הגולש למחוז חפצו. אחרי הרבה ניסיונות כושלים מחד לעומת כמה גלים שהבהירו לי שהמחיר שווה את זה מאידך, הצלחתי להבין פחות או יותר היכן יותר קל להיכנס ואיך הולכים פה העניינים. באו לעזרתי גם זרמי rip-tide חזקים עם סחיפה לעומק הים (אותם זרמים שגורמים לרוב הטביעות של השחיינים חסרי הגלשן) ומצאתי עצמי פעם אחר פעם מגיע ל- line-up (מאחורי קו שבירת הגלים) בקלות יחסית. מכאן זה כבר היה לונה-פארק. לא צריך להתאמץ יותר מידי בשביל שאיזה גל ייקח אותך לסיבוב ברקיע השביעי. הגלים ארוכים, מהירים בטירוף ועוצמתיים מספיק בשביל לאפשר לגולש לעשות איתם ככל העולה על רוחו (כשהוא כבר על הגל). ימינה, שמאלה, למעלה, למטה, מחוץ לקצף ובתוכו. צריך להיות אלוף בדחיית סיפוקים כדי לקפוץ מהגל באמצע ולא לקחת אותו עד החוף – ואז צריך לעלות הכול מההתחלה. אני כנראה חלש אופי אבל אפשר להגיד שמיציתי כל גל כמו שאוכלים תפוח עם כל הגרעינים. אחרי 5 גלים כאלה הייתי גמור לגמרי. לקראת שיא הגאות הגיעו כמה מפלצות אמיתיות שהזכירו לי את מקומי ותפסתי גל אחרון שפלט אותי אל החוף וחתם את סשן הגלישה הכי מטורף שהיה לי בחיים.

בזמן שיוני גלש, מיכל  הזרימה את האדרנלין שלה בשופינג איכותי בדוכני החוף ואף התמקחה בחצי ספרדית עם המוכרת ולמדה שצפרדע זה "סובו" (או משהו כזה)  ונהנתה לא פחות.

החזרנו את הגלשן לקראת השקיעה, והגולש הסטלן ברך אותנו בברכת "פורה וידה" שזה משהו בין סבבה ל- don't worry be happy של הקוסטריקנים. צמד מילים שסיכם את המצב בצורה מדויקת.    

סיפור הג'ונגל

אז הינה אנחנו כאן, בבקתת עץ קטנה בלב הג'ונגל הקוסטה-ריקני. ערב עכשיו, ומסביב שומעים רק את צירצור הצרצרים, קרקור הצפרדעים וציוץ הציפורים שממילא לא פוסק במדינה הזו. חווינו בהחלט לא מעט מאז החוויה המרנינה בבוקטה הפנמית, ועכשיו, נקיים ונינוחים, אנחנו מוכנים ומזומנים לספר את סיפורנו.

אז איפה היינו?  אה, כן, השקשוקה...

עזבנו את פנמה עם חיוך על הפנים והרבה זיכרונות נעימים. עלינו על אוטובוס התלמידים הצהוב, ובמהירות הצב (תוך כמה שעות בלבד) היינו בגבול בין פנמה לקוסטה-ריקה. מעבר הגבול עצמו נראה כמו עוד כפר, כאשר בין הבוטקה הלא-מסומן בצד הפנמי (בו יש להחתים את הדרכון בחותמת יציאה) לבין הבוטקה הלא-מסומן בצד הקוסטה-ריקני (גם ממנו צריך לאסוף חותמת) ישנו כפר שלם ובו מסעדות, חנויות כל מיני, מיני-מרקטים ומקדונלדס (ברור...), כך שיכול להיות שתשלם על הביג-מק שלך בבלבואות פנמיות ותקבל את העודף בקולונים קוסטה-ריקנים. אנחנו אכלנו את הסנדביצ'ים שהכנו בבוקר – וכך פתרנו את הבעיה. לא נלאה בסיפורים, ונאמר שבסוף אותו היום הגענו לעיירה קוסטה-ריקנית קטנטנה בשם פוארטו-חימנס, שנמצאת בחצי האי אוסה (הסיר אוזל מלמטה). למרות שהפחידו אותנו שלעבור מפנמה לקוסטה-ריקה זה בערך אומר שנהפוך ממגלי ארצות לארנקים מהלכים, גילינו שבפוארטו חימנס לא כך המצב, והיא רחוקה מלהיות מסחטת תיירים משומנת. זוהי עיירה צנועה ושקטה לחוף האוקיינוס השקט, הממוקמת לייד מפרץ דולסה. כמו בכל עיירה, יש בה רחוב ראשי (זהו הרחוב היחיד בעיירה שסלול וכמעט נטול בורות) ובו חנויות שונות לצרכי יומיום. יש בגדים ויש סופר ויש בנק, אך בין לבין יש פה ושם חוג סלסה או קפוארה ממנו בוקעת המוזיקה עד לרחוב. באופן כללי ההתרשמות שלנו מהקוסטה-ריקנים היא שלמרות שהם נראים פחות אינדיאנים מהפנמים, הם אדיבים וחביבים לא פחות מהם. אומרים שקוסטה ריקה זה מקום טוב לחיות בו ושאין להם צבא עוד מלפני שהמדינה שלנו קמה (מה טוב בזה?). אנחנו לא מתיימרים לדעת איך זה לחיות כאן מהחמש שעות שאנחנו כאן, אבל האנשים פה נראים מבסוטים מהחיים וזה מקרין גם עלינו (טוב, תכלס מה רע לנו בחיים?). למדנו גם שצריך לברך כאן כל אחד ברחוב או במסעדה "בואנוס דיאס\טארדס לפי השעה ביום" וכשהולכים אומרים בתיאבון לכולם ואנחנו מיישמים את זה בטירוף.

התמקמנו במלון קטן וחמוד עם גינה קטנה ומטופחת וסניורה מבוגרת וחביבה, ויצאנו לאכול את הארוחה האמיתית הראשונה שלנו להיום במסעדה שקיבלנו עליה המלצה חמה מבעוד מועד- הפיצריה mail.it . אמנם מחירי הפיצה דיי דומים למחירים באיטליה, אבל גם הפיצה דיי דומה, ובסה"כ עבור קצת יותר כסף קיבלנו הרבה יותר תמורה (בצורת גבינה מותכת על בצק ורוטב עגבניות ותוספות אה-לה-פורטוגז) ועושה רושם שזה הדין כאן לגבי כל העיסקאות.

למחרת, כהרגלנו בכל מקום חדש, נזקקנו ליום סידורים. אף על פי כן, אנחנו בחופש, ולכן לא נתחיל את היום לפני שנאכל ארוחת בוקר נחמדה במסעדה על חוף הים (שבשעות הללו נמצא בשיא השפל ונראה קצת כמו הכנרת אחרי 3 שנות בצורת). שם נתקלנו לראשונה ב"יונה" המקומית – תוכי הארה הארגמנית, או בקיצור- מקאו. זה לא שיכולותיו הצפריות של יוני היו הכרחיות על-מנת לאתר את העוף בעל הנוכחות: הוא גדול, אדום, עם עיטורים כחולים וצהובים (לאיזו מדינה יש דגל בצבעים הללו?) והיא... איך לומר... לא מאוד דיסקרטית. אם להיות יותר ברורים- היא מאוד מאוד לא דיסקרטית, ואפשר לשמוע מרחוק את הצווחות שלה. בד"כ הם באים בזוגות, כדי שיהיה להם תמיד עם מי להתווכח בקולי צווחות ולפעמים זו משפחה שלמה שיושבת על כמה עצים ומתנהלת כמו משפחה איטלקית. לא ברור לנו איך האינדיאנים עדיין לא מרטו את הנוצות של כל הציפורים האלה, בכל מקרה היום זו חיה מוגנת ולפחות בפורטו-חימנז ניתן לראות אותה כמעט על כל עץ רענן.

סיימנו את כל הסידורים לקראת הטרק שלשמו הגענו עד הלום עד שעות הצהריים, ויצאנו לנצל את שארית היום רכובים על אופניים שכורות מקרטעות בשביל כפרי שמוביל לחוף מבודד במרחק של כ-5 ק"מ מהעיירה. כמובן שהביקור בחוף לא היה שווה כלום אלמלא התפקנקנו עם אננס ענק (שנחתך באדיבותו של יוני- שכבר נהייה מומחה בתחום). חזרנו. הביקור היומי בפיצריה (נהיינו אוכלי פיצות) ונלך לישון מוקדם- מחר קמים בחמש כדי להספיק לתפוס את ה"קולקטיבו" לנקודת ההתחלה של הטרק.

הנסיעה לפארק הלאומי קורקובדו נכנסה לאחת מ-10 הנסיעות הקשות של הלונלי (כן, משעמם להם והם עושים כל מיני רשימות שכאלה). כלי התחבורה אליו נדחקנו כדי שיעביר אותנו לנקודת ההתחלה של הטרק היה משהו בין טיולית ומשאית בקר (טיולית כי שמו בו ספסלים ומשאית בקר כי זה מה שזה היה). אולם, כעבור חצי שעה כל הנוסעים שכחו מחוסר הנוחות כיוון שדעתם הוסחה ע"י חיפוש קופים ושאר ירקות שהופיעו לעיתים בצידי הדרך. אפילו צילמנו קצת מהמשאית תוך-כדי נסיעה וזה מה שיצא:

צילמנו גם את המשאית תוך-כדי עצירה וזה מה שיצא:

יצאנו לדרך רעננים וחדורי מוטיבציה

ההגעה הקשה לפארק היא רק חלק קטן מהבידוד שלו. אנחנו לא הרגשנו את זה כי זה המקום הראשון אליו הגענו בקוסטה-ריקה וזה גם במסלול שלנו, אבל רוב התיירים לא מגיעים לכאן כי בכל זאת זה המקום הרחוק ביותר מסאן-חוזה, ולא השקיעו בכבישים עד לפה, וכך יצא שמקום "שכוח-אל" שכזה הוא דווקא שוקק חיים יותר מכל מקום אחר. לב הפארק הוא תחנת הריינג'רים "לה-סירנה" ועל-מנת להגיע לשם יש לצעוד כ- 17 ק"מ חמים ודביקים לאורך החוף הבתולי והיפיפה. כיוון שצריך לסחוב אוכל למשך השהות, גם התיקים מהווים מעמסה והקצב המזורז שנועד להקדים את הגאות במעבר הנחלים (יש נהר שלפני שיא הגאות, הכרישים שוחים במעלה הזרם, ואחרי השיא הם מפנים מקומם לתנינים ששוחים אל הים – עכשיו אתם מבינים למה פה שפל הוא דווקא רצוי?).כל זה על חול ים מעיק וקיבלנו מסע שיגרתי בימ"פ. אך גם כאן, שלל החיות מסיחות את הדעת מהקושי, רק שכאן יש כבר המון חיות, כמעט בכל מקום (טוב, יש גם הרבה דעת להסיח).

ההליכה בג'ונגל העבירה אותנו לעולם אחר. נתחיל מזה שהיער הוא תלת-מימדי ולא שטוח. רוב החיים מרוכזים דווקא בגובה, ולא רק הציפורים - הקופים מדלגים מענף לענף ומעץ לעץ בכל כיוון אפשרי ובאקרובטיות מדהימה, כך גם הסנאים, הלטאות, הנחשים ואפילו דוב הנמלים שלא נראה כמו דב ושיוני קורא לו כל הזמן eat anter.

 פס הקול של הג'ונגל מורכב ממקהלת אלפי הציוצים (או הנהימות הנמוכות של תרנגולת מיוחדת שנקראת קורסאו) מצווחות המקאו, משאגות קופי השאגן ורעמים שמתגלגלים באופק מעל הים (ואצלנו שמיים כחולים – מוזר). משום מה צפירת מכונית בפקק סואן תעצבן אפילו גורו של יוגה אבל ציקדה צורמנית משתלבת אל תוך המנגינה המרגיעה של הג'ונגל.

 בפעם הראשונה בחיינו, חווינו את מה שלמדנו בשיעור טבע עוד בכיתה ד' – שהטבע הוא מארג שלם של צורות חיים שונות ומשונות שחיות זו עם זו וזו מזו. ראינו נמלים שמגנות ומנקות בחריצותן הנמלית על צמח שהן אוכלות (אבל לא יותר מידי כדי שימשיך לשגשג) ונמלים שעובדות מסביב לשעון בגזירת עלים וסחיבתם לקן בשביל להאכיל פטרייה שאותה הם אוכלות (למדנו דרכיהן),  ראינו רכיכות שמוצאות לעצמן קונכייה במקום להצמיח שריון הן מאמצות אחד עד שהן גדולות מידי בשביל הקונכייה ואז הן תופסות קונכייה חדשה שמתאימה לגודלן

ראינו עיט שאוכל דג

ראינו מטפס שחנק את העץ שעליו הוא טיפס אך נשאר לעמוד בעצמו (ועכשיו בטח יטפסו עליו)

וראינו עכביש שתפס ברשת רק עלים

ראינו את קופי העכביש, שנקראים כך כי הם משתמשים בזנב כבעוד רגל, ובכלל הם אוכלים כל-כך הרבה פירות שבגלל השוגר-ראש אין איתם רגע דל (אבל הם גם בכלל לא חתיכים – אפילו לילדים יש כרס מרוב כל הממתקים)

וראינו קוף שאגן שאת כל האנרגיה שלו הוא מוציא על שאגות. המדריך סנטוס אמר שהוא אוכל דברים שקשה לעכל (גם הוא אוכל שעועית ואורז?) ובגלל זה הוא לא זז (אנחנו חושבים שזו גם הסיבה לשאגות).

אם בקופים עסקינן אז ראינו גם את הקפוצ'ון החפשן שתפסנו אותו באותה פוזה בה הוא מככב על הכריכה של הלונלי

אבל הכי חתיך, זה קוף הסנאי שמרוב שהוא חמוד, צבטו אותו יותר מידי בלחיים עד שהיום הוא בסכנת הכחדה

הוא כזה דוגמן שמגיעה לו עוד תמונה:

ראינו את כל זה הרבה בזכות המדריך שלנו, שהוא איש צנוע, ביישן וחמוד להפליא, שגדל בג'ונגל וכאן עם כל החיות והצמחים גם הוא פורח. הוא מכיר ציוץ של כל ציפור, הוא רואה סנאים שהבזים אפילו מפספסים והשיא היה כשהוא אמר "אני מריח כאן דב נמלים".מעבר לזה, הוא גם למד ביולוגיה ויש לו ידע נרחב על כל החיות שהוא מוצא לנו וזה העשיר לנו את החוויה פי כמה

 פרט ליום ההליכה הראשון אותו סיימנו על הברכיים , הימים הבאים היו נוחים הרבה יותר. מרבית החיות מרוכזות סביב תחנת "לה-סירנה" וזה אומר שמסתובבים באזור התחנה עם מים ומצלמה בלבד ושכשהחיות מנמנמות את שנת הצהריים, אפשר לחזור למאהל ולנסות לנמנם גם (מצד אחד קמנו ב – 4 בבוקר כל יום כך שלא קשה לנמנם אבל ב- 40 מעלות חום זה גם לא כ"כ קל)

הנסיך והעדש

בערבים בישלנו את המתכון הסודי שעבר במשפחת בלייך מפה (מהפה של אבא של יוני) לאוזן (לאוזן של יוני) שעשה לו שם בסצנת הבישול הבינלאומית, הלא היא הפסטה ברוטב גידונבלאז'.כמו כן עסקנו בשעות הפנאי בספורט הלאומי של הפארק והוא שליית קרציות קטנות וכהות ממקומות אסטרטגיים. אחרי כל סיבוב ביער היה עלינו לבדוק כל נקודה על העור האם זוהי נקודת חן או שמא קרציית חן – כי את החן יש לאבחן. (שאם לא כן, היינו מגרדים לעצמנו איזו נקודת חן וזה בעיננו לא מוצא חן).

אין לנו תמונה של קרצייה אז נשים במקום זה סתם איזו חיפושית כי גם זה מגעיל:

אחת מהחיות שדווקא תמיד רואים כאן היא הטפיר, שזה סוג של חזיר ממשפחת הסוסים בעל אף של פיל ושלא דומה לשום דבר, ואנחנו לא יודעים איך הוא נראה באמת כי משום מה במשך כל שלושת הימים לא מצאנו אותו ואי אפשר לומר שלא חיפשנו. סנטוס המדריך אפילו התחיל לפתח אובססיה לגבי הטפיר התמיר והיינו צריכים לשכנע אותו שדווקא זה נחמד שלא ראינו אותו, כי אחרת הוא היה סתם עוד חיה שראינו ולא היינו יכולים לכתוב על זה פסקה שלמה. זה הזכיר לנו שזה הכול עניין של מזל וצריך לברך על מזלנו שהביא מז"א טוב (3 ימים לא ירד גשם שזה אפילו יותר נדיר מלא לראות טפיר) וחוץ מזה שזה רק מדגיש את כל החיות שכן ראינו.

לאחר שלושה ימי הליכה בג'ונגל, היינו עמוסי חוויות, מרוצים ביותר אך עייפים

בחרנו לסיים את הטיול בצידו השני של הפארק ביעד הבא שלנו - הכפר המבודד "באהיה דרייק". הבחירה הזו הייתה מוצלחת יותר ממה שיכולנו לתאר לעצמנו כיוון שפרט לכך שחסכנו לעצמנו את אותו יום הליכה מפרך חזרה באותה הדרך בה הגענו , מסתבר שהשביל לכיוון השני סגור לרגל עבודת שימור (לך תבין מה זה אומר) וצריך להפליג לשם עם סירת מנוע קטנה. ההפלגה לכשעצמה, מעבר להיותה בעלת מטרה תחבורתית, הייתה מדהימה. החלק הראשון היה בין גלי גיבוע פאסיפיים ורחבים שהסירה גלשה עליהם כמו גלשן בעוד היא חותכת את המים שהיו חלקים כמראה. נראה היה כאילו אנו מפליגים על שמיכה שמתנפנפת ברוח בהילוך איטי. הנוף החופי הוא אותו ג'ונגל בתולי שלראות אותו מתפרש עד לאופק, נותן מושג לגבי איך היה יכול להיראות בלעדינו. זה היה סיכום טוב לאותם שלושה ימים שהזכירו לנו שאנחנו לא לבד בעולם הזה ויותר מזה – אנחנו ממש לא המרכז שלו. אפילו כאן, ראינו שקנאים וציפורי ים אחרות שאנחנו לא בטוחים איך קוראים להן וכמובן – דולפינים, שקפצו ממש גבוה, מספיק בשביל שנוכל לראות שכאלה אנחנו עוד לא מכירים. הם היו אפורים ובהירים יותר בבטן. ביקרנו עם הסירה במערות כמו ראש הנקרה שהיוו מקום מסתור לפיראט הנודע פרנסיס דרייק. לבסוף, כמו כל דבר טוב, גם הטיול הזה נגמר והנה אנחנו על החוף של "באהיה דרייק"

העיירה באהייה דרייק היא לא יותר מרחוב אחד שמתפתל מחוף הים במעלה הגבעה. רגע לפני שנפרדנו לשלום מהמדריך סנטוס, הוא המליץ לנו על מלון שבו לקחנו חדר צנוע עם מרפסת קטנה ממנה נשקף נוף מדהים למפרץ.

סופסוף חזרנו לסוג של ציוויליזציה, והתחנה הראשונה (מייד אחרי סיפוק הצורך הבסיסי במקלחת טובה) הייתה במסעדה, בכדי לספק את הצורך הבסיסי בארוחה טובה. ואיזו ארוחה זאת הייתה! כמובן שאין מה להשוות לגידונבלאז'-אה-לה-יוני, אבל אם יש משהו שבו החבר'ה כאן מצטיינים בתחום הבישול זה אורז ושעועית (אם אפשר בכלל להצטיין בזה). כאן גילינו גם מהו התפריט היומי המקומי: בבוקר- פינטו ("תרנגולת מנומרת" – על-שם המראה של התערובת), שזה אורז ושעועית ומשהו בצד , ובצהריים קסאדו ("הארוחה של הגבר הנשוי"), שזה שעועית ואורז ומשהו בצד (זו הפכה להיות המנה הקבועה של יוני – לאור העובדות החדשות). בערב יצאנו לקרוע את העיירה בפאב המקומי. היינו היחידים שם פרט לברמן משועמם שצפה בחדשות בטלוויזיה (איזה חדשות יש במדינה ללא צבא?? אה, כן, שייקספיר נולד בדיוק היום. מזל.). אולי יש קשר לזה שהשעה הייתה שש וחצי (התירוץ התורן: אבל אנחנו ערים מארבע בבוקר! בנימה יבבנית)

מן העיירה אפשר לצאת לשלל פעילויות, ביניהן צלילה או שנרקול באי קניו  הסמוך, טיול למפל באזור או התחרדנות בחוף הים. אנחנו בחרנו בפעילות שונה שעדיין לא עשינו בירח הדבש, לצורך הגיוון וכדי שלא תרגישו שאתם קוראים את אותה הרשומה במשך חודש, והחלטנו לצאת לטיול סוסים להכרת האזור. טוב, אולי סוסים זה קצת יותר מידיי קרדיט לפונים המגודלים שקיבלו את פנינו. טוב, לפחות אם ניפול הנפילה תהייה פחות כואבת. יכולנו לבחור בין טיול על החוף לבין טיול למפל. היינו בוחרים במםל, אבל מה לעשות- אנחנו בירח דבש ולכן הלכנו על האופצייה הרומנטית – טיול על החוף. הסוסים נעו בין הליכה עצלה לדילוגים קלים, על חול הים הלח או בצעידה בנחל. לאחר זמן מה חתכנו לאזור הגבעות המיוער, דבר שנתן לעור שלנו להרגע מעט מהשמש הקופחת ולנו להציץ אל חיי המקומיים שגרים במרחק כה רב ממרכזי קניות הומי אדם או בכלל ממקומות הומי אדם. ופתאום הכה בנו הדמיון בין הסוסים (זה לא באמת סוסים!) לבין הנהג הישראלי הממוצע: הם אוהבים ומאוד חשוב להם לעקוף, אפילו אם זה דורש מאמץ והאצה מעבר למהירות המתוכננת שלהם, אבל ברגע שהצליחו- המטרה הושגה והם מאטים. כנראה שיש לפחות חלק אחד במוח של הנהג הישראלי הממוצע שזהה למוח של הסוסון הקוסטה-ריקני המצוי, ואנחנו בטוחים שיום אחד יקום מדען מוח ש(לא)מכבד את עצמו ויחקור את הקשר הזה לעומק.

לאחר טבילת-צהריים במימי המפרץ המשכנו בדרכנו חזרה לפוארטו-חימנס, שכבר מרגישה קצת כמו בית. במיוחד עכשיו, כשיש לנו שם חבר חדש - סנטוס. לפני שנעזוב, נפגשנו איתו לבירה ותמונות במסעדה על חוף הים (ההיא עם המקאו) ונתנו לו כמתנת פרידה קולאז' בכיכובו ובכיכוב מיטב החיות שראינו בשמורה.

למחרת אספנו את הרכב השכור – סוזוקי ג'ימני לבנה וחמודה – ופתחנו פרק חדש וממונע בטיולנו. לא עוד המתנות אינסופיות לאוטובוסים, לא עוד נסיעות מיוזעות. הרמנו קלאץ', נתנו גז ובאדיבות נהגת הבית (כמובן שמיכל היא הנהגת) הגענו לעיירה לחוף האוקיינוס בשם אוביטה. לאחר סיבוב חיפושים קצר (עכשיו זה ממש פשוט- לא צריך לסחוב את הכל על הגב) התמקמנו בקומה השניה של בקתת עץ באמצע יער פרטי, בו אכן הציפורים מצייצות רק בשבילנו.

קצל'ה קצל'ה

קמנו.

כביסה מהחבל.

עדיין רטובה.

חבל.

אריזה זריזה ויציאה לדרך.

הולכים סהרוריים לבית הקפה-מאפייה של הספרדי.

ההוא עם הקפה הטוב והמאפינס.

קפוצ'ינו ענק. הכי גדול שיש לך.

בוקר טוב!!!!!

במיומנות של ארנבת, מדלגים מהאוטובוס הזה לאוטובוס ההוא, מזה שייקח אותנו מכאן לאי-שם וזה שייקח אותנו מאי-שם לפה בסביבה.

רואים שהאמריקאים תורמים לפנמה –  אוטובוסי התלמידים הישנים שלהם שכבר יצאו משימוש ב-states התגלגלו איכשהו לכאן. מזל שיש למי לתרום. גודל המושבים באוטובוס מותאם למימדיו של מבוגר וחצי בטור הימני או 2.5 מבוגרים אם זה הטור השמאלי, והנדסת האנוש מכתיבה אורך רגליים של אדם שעוד לא מלאו לו 10 שנים. הנהג היה דומה לברמן מו ובאופן כללי עד שלא הגענו לשלט שכתוב עליו בוקטה היינו בטוחים שנגיע בסופו של דבר לספרינגפילד.

השמש שליוותה אותנו עד כה בטיול יצאה לחופשה, והשאירה את ממלא המקום שלה – הגשם. ככה זה במזג אוויר טרופי.

הגיעה שעת צהריים – והינה אנחנו בעיירה בוקטה. אנחנו, ועוד אלף פנסיונרים אמריקאיים שבחרו לבלות את שנות הזהב שלהם בעיירה שמתחבאת לה בין ההרים ולצד הנחל. למען האמת אפשר להבין אותם. המקום ממש מקסים: מז"א ממוזג, אוויר הרים ובמקום פרחות הרחובות מלאים פרחים ענקיים וצבעוניים ככה שכל העיירה נראית משהו בין עציץ ענקי ואחוזת אסיינדה לאמריקאים.

 כשירדנו מהאוטובוס עם כל הכבודה, קבלת הפנים שקיבלנו הייתה דיי רטובה. מזל שזו עיירה קטנה, וכך בלי סיבוכים מיותרים מצאנו את המלון המומלץ ע"י כל האירופאים (מה אתם יודעים – יש חיים מחוץ ללונלי!). במעבר זריז חזרה למוד ירח-דבשי, מצאנו את עצמנו בצימר חמוד בלב גינה מטופחת ועל גדת פלג מפכפך. ככה אנחנו אוהבים לבלות את ירח הדבש! בעלת הבית היא גברת גרמניה העונה לשם סבינה, וכפי שהארית מהקבלה הבהירה- אין לדרוך בשטח ביתה הפרטי של הגברת, פסטורלי ככל שיהיה, אחרת יתנפלו עלינו הכלבים שלה. המממממ......

אוכלוסיית המקום מתחלקת לשניים: הגרינגוס המזדקנים והרעשניים, והאינדיאנים המקומיים. ממש סיפור על אדונים ומשרתים (נחשו מי זה מי – מי מבלה כל היום במגרשי הגולף ובחדר הכושר ומי מנקה כל היום את מגרשי הגולף וחדרי הכושר).

 האמת שמה שהביא אותנו לכאן זה הרפטינג המפורסם על נהר הצ'יריקי וייחו. לנו, כחובבי רפטינג ותיקים, יש כוונה לצאת להיילייט המדובר כבר מחר. הסתובבנו במרץ ברחוב הראשי ועברנו מסוכנות אחת לשנייה, עד שלבסוף בחורה אחת הייתה מספיק כנה איתנו ואמרה שבשל עבודות הקמת תחנת כוח הוקמו סכרים על הנהר ועכשיו הוא הרבה פחות מלהיב... וכך נגוזה תוכניתנו לרפטינג סוער במחוז צ'יריקי. אם כך – צריך למצוא תוכנית חלופית – אחרי הכל, טרחנו והגענו עד לכאן...

לאחר מספר בירורים, גילינו שדווקא יש דבר או שניים לראות בסביבה. שקלנו את כל האופציות בכובד ראש, ולבסוף החלטנו לצאת לטיול בשביל המוכר ביותר באזור – שביל הקצלים. הקצל זו ציפור יפה, בעלת חזה אדום וראש ירוק, שחיה במרכז אמריקה- וגם כאן היא כמעט נכחדה. אומרים שבשביל הקצלים בד"כ רואים איזה קצל. קנינו. תפסנו מונית שהסכימה לקחת אותנו רק עד לתחילת כביש הגישה לתחנת הריינג'רים של השמורה – מרחק של כ-3 ק"מ בכיוון מעלה. באסה! אבל מה לעשות – התחלנו לטפס. לא עברו עשר דקות של טיפוס (עצל – למיכל היה קשה להסתכל לאן היא הולכת וגם לחפש ציפורים בו"ז), ויוני גילה תושיה והצליח לעצור טרמפ את האוטו היחיד שנסע בכביש. רק  תוך-כדי נסיעה הבנו עד כמה היה לנו מזל שלא היינו צריכים לטפס את כל זה ברגל, וזה היה רק ההקדמה לשביל הקצלים שבו רצינו לטייל. כמו בכל טרמפ, כדי לשבור את הקרח וכדי שלא תהייה שתיקה מוזרה, יוני התחיל לקשקש בספרדית עם הנהגוס. מסתבר שהמוצ'אצ'ו הוא חקלאי ובעל חווה בהרים, שביקר בישראל מספר פעמים בכדי ללמוד על המילה האחרונה בתחום העגבניות (זה מה שיוני הבין מהספרדית- יכול להיות שהאיש הוא בכלל אסטרונאוט). כנראה שהוא מאוד נהנה מחברתנו, שכן הוא הזמין אותנו לסיור פרטי בחווה שלו, בה הוא מגדל תפוחי-אדמה, חסות, תותים, עגבניות, תירס, סלק ואינדיאנים. למרות העננות הכבדה, ברגע של כמעט-התבהרות ניתן היה לראות מהגובה את האוקיינוס השקט. יפייפה.

אחרי הסיור המעניין (או שהסיור היה משעמם ויוני הוסיף פרטים מעניינים משל עצמו תו"כ תרגום) הגענו לתחנת הריינג'רים מוכנים להמוני הקצלים שבוודאי יבואו לראות את החייזרים שפלשו ליער שלהם. אבל... כנראה שהם נרדמו בשמירה, כי לא ראינו אף קצל חביב שבא לקדם את פנינו. מה שכן שמענו זה דווקא את הנחירות... אה... הציוצים שלהם שבקעו מבין העצים. אחרי כשעה של חיפושים הבנו את הראש שלהם, נעלבנו קלות וסבנו על עקבותינו בחזרה לתחנת הריינג'רים. כאן כבר לא התמזל מזלנו, והיה עלינו לחזור את כל הדרך עד לכביש בו אפשר לתפוס אוטובוס מזדמן בחזרה לבוקטה. לא עברנו 50 מטר בכביש, וזיהינו ציפור אדומה וחיננית מדגמנת לפנינו. יוני קבע בהחלטיות: "זהו קצל", ולא נתן לעובדה שמעבר לחזה האדום, גם כל שאר הציפור הייתה אדומה, ובכלל לא היה לה זנב ארוך. אבל הוא לוקח מאוד ברצינות את הקטע של האורניתולוגיה, אז אין טעם להתווכח איתו ממילא. שמחנו שראינו קצל – לפחות אחד – ועכשיו אפשר לחזור ולפרסם את תמונתו בגאון בבלוג:

מה חבל שקצל אמיתי נראה ככה:

 טוב אולי זו נקבה...

בוקטה ידועה בקפה הטוב שלה. לאחר התייעצות עם אחד מהריינג'רים ("איזה קפה הכי טוב יש לכם פה??") הוא המליץ על קפה רואיז (שזה מגניב כי זה כמו קפה לואיז מכרמליה), ולשם הלכנו. בית הקפה והמפעל הצמוד אליו (או שזה ההפך?) ממוקמים בקצה העיירה. אין למקום הרבה מה להציע, פרט לקפה מעולה שהמהדרין שותים עם קשית. פייר, נהנינו.

משם טיילנו בגשם דרך כל העיירה היפה עד למלון.

מאחר ואת הפעילות הגופנית שלנו כבר עשינו להיום, החלטנו להעביר את המשך הערב בצימר (יהההה!!!). לרגל חגיגות הפרידה מפנמה, יוני פינק אותנו בשקשוקת-ערב,  ומחר נהייה כבר בדרכנו הלאה- לקוסטה ריקה השכנה.

מעל ומתחת לגלים

סנטה-קטלינה היה כפר דייגים קטן ושליו על חוף טרופי של האוקיאנוס האטלנטי, עד שכמה גולשים גילו שכשהגאות בשיאה, נשבר לא רחוק מהכפר, הגל הכי טוב בפנמה. יוני, שידע שלא יהיה קל לגרור לשם את רעייתו הטריה, חקר ומצא שמהכפר הזה, יוצאים אל אתר צלילה ברמה עולמית בו ניתן לצפות במיטב המרגליות שהאוקיינוס מפיק. אכן, לאחר תרגיל שיווקי יוצא מן הכלל, מצאנו עצמנו בדרך לסנטה-קטלינה.

למרות שאנחנו במוד התפנקות לכבוד ירח-הדבש, נסענו באוטובוסים המקומיים אל הכפר, פשוט כי לא הייתה אלטרנטיבה אחרת. חוץ מזה שהבחור שישב לפני מיכל נשכב עם הכיסא אחורנית כך שמשענות הכיסאות כמעט נגעו זו בזו, זו הייתה חוויה נחמדה וזכינו להכיר את הפנמים מקרוב, או יותר נכון את הדור הבא של פנמה. שיחקנו את משחק הפרצופים עם ילדה ששמחה על תשומת הלב משני הגרינגוס הטיפשים שלא יודעים ספרדית למרות שהם כבר גדולים, צפינו בפרק הכי חדש של משמר המפרץ בדיבוב ספרדי וצחקנו עם\על הנוסעים בקומדיה מקומית שהייתה להיט לפני 40 שנה.

בתום מסע התענוגות נחתנו במלון הראשון של הכפר שעודנו במעבה הג'ונגל ולא נראה שום חוף בקרבת מקום. מה שכן, הקבלה של המלון ממוקמת בראשה של גבעה תלולה, ואחרי הטיפוס עם כל התיקים, כל מחיר נשמע לנו שווה את זה שלא נצטרך לרדת חזרה עם התיקים ולהמשיך להסתובב (אם בתרגילים שיווקיים עסקינן).

בכל מקרה, המלון היה יפה ומפנק וזה החזיר אותנו לאג'נדה הירח-דבשית, מה גם שהיה שם שולחן פינג-פונג ויוני גילה שלכלתו הטרייה יש כישרון נוסף שהוא גילה רק עכשיו (בקיצור, קרעתי אותו). אז היה שווה את זה.

בערב הסתובבנו והכרנו את המקום, למדנו כל פינה וכל גל, איפה כדאי לגלוש ומתי וכמה סרטנים קטנים וחמודים יש על החוף וביום למחרת יצאנו לצלול כי מיכל לא פראיירית, ואם הבטיחו לה לצלול, אז אף אחד לא גולש עד שהיא לא רואה צב-ים אמיתי בעיניים שלה. אוי!.

יצאנו עם סירה קטנה שצמוד אליה מנוע ענקי שהטיס אותה על הגלים עד שמישהו פה פחד שהסירה תישבר, להפלגה בת שעה אל האי קויבה. החשש מפני התפרקותה הספונטנית של הסירה הוסב לאיתור צבי-ים והצבעה עליהם כדי שכל המפליגים יוכלו ליהנות מהם, וכדי שהנהג יוכל להימנע מלדרוס אותם. לפני שנספר על האי שמתחת למים, נציין שהאי הזה הוא אחד מהמקומות הבתוליים האחרונים שנשארו והוא עומד באותה שורה (גם אם קצת מאחורה) עם הגלאפגוס ואיי קוקוס שבקוסטה-ריקה. את האי מקיפים מספר איים לוויינים והנוף שנראה מהסירה הוא  ג'ונגל פראי שפורץ מן המים מכל עבר.

הצלילות לא היו פשוטות. הצלילה הראשונה התחילה עם זרם מטורף והיה עלינו לרדת עם חבל העוגן של הסירה עד לקרקעית ושם לזחול עד למחסה.גם הראות היא לא מה שאנחנו רגילים מהים האדום שלנו, והמדריך עוד התפעל מכמה שהראות הייתה מעולה יחסית לכאן. כשעלינו חזרה לסירה והורדנו את הציוד טפחנו לעצמנו על השכם שכן הפכנו לצוללים מקצוענים במרוצת הטיולים והצלילות (טפיח טפוח).

הצלילות היו נהדרות. ראינו המון יצורים שלא הכרנו עד היום. אלמוגים ירוקים וכל מיני דגים שונים ומשונים, את חלקם הכרנו אבל בצבעים שונים, (כמו מורנה בצבעים שיש רק בפנמה) וחלקם היו חדשים לנו. למשל ראינו תמנון יפיפה שהזדחל לו בין תעלות הסלע בצבעים משתנים: ירקרק\טורקיז עם נגיעות של כחול וצהוב והוא אפילו קרץ למיכל, ראינו גם טיול שנתי של כוכבי ים חומים עם נקודות כחולות (בערך 15 – המדריך אמר שהם התאספו לצורך רביה. אמרנו, טיול שנתי), ראינו גם כריש לבן ולא פחדנו , אה, סליחה, כריש לבן-סנפיר (שזה בערך כמו נמר לעומת חתלתול). בכלל, ראינו המון כרישים חמודים שהסתובבו להם בתוך כל החגיגה בלי להזיק (לנו) יותר מידי ואחד מהם שהסתכלנו לו בלבן של הסנפיר, חייך אלינו את החיוך הדבילי הזה שיש בדרך כלל לכרישים. חוצמזה שחינו בתוך להקות דגים שהיו מספיקות להאכיל את הצבא הסיני חודשיים. המון דגים בהמון צבעים והמון גדלים שהקיפו אותנו עד שלא יכולנו לראות מעבר, וכל להקה  שחתה בכיוון אחר. זה היה מגניב! אבל עדיין, גולת הכותרת הייתה הצב. כן צב, ראינו צב! ראינו צב! צב גדול כזה חמוד ששוחה לו באיטיות צבית טיפוסית ימינה, שמאלה ובמעגלים והוא בכלל לא מתרגש מזה שהוא רואה בני-אדם, כי הוא בטח ממש זקן והוא ראה כבר הכול בחייו. אז כן, ראינו צב, אתם יודעים מה זה אומר לגבי מחר, נכון?

בצהריים, בין הצלילות, עלינו על האי היפה למנוחת וארוחת צהריים. אכלנו טונה כי אי אפשר לראות כ"כ הרבה דגים בלי לאכול כמה. אבל מנוחה לא הייתה לנו כי רצנו לתצפית, לצלם תרנגולות הודו פנמיות מהזן השחור (אורניתולוג מדופלם יש לנו פה) ולראות איך מאכילים את קרוקודיל המחמד של האי. ככה זה כשהאי יותר גדול ממגרש כדורסל - יש לנו יותר מידי גירויים חיצוניים ואנחנו לא מצליחים לנוח. אבל לפחות יצאו לנו כמה תמונות מהיום הזה.

בדרך חזרה לסנטה-קטלינה באו להיפרד לשלום להקת דולפינים ששיחקה עם השובל של הסירה והזכירה לנו שלמרות שהכרנו היום הרבה חיות חדשות עדיין אנחנו הכי אוהבים אותם.

חזרנו מהצלילה סחוטים ורעבים וכבר בדרך למלון החדש והחמוד שלנו קנינו אננס וחיסלנו אותו במרפסת.

 אח"כ עשינו השלמת הכנסה של מזון לפה במסעדה מקומית בה שתי מנות ענקיות הכריעו אותנו אפילו למרות רעב הצלילה. בוריטו בגודל של לבנת אקרשטיין וצלחת נאצ'וס שהמשקל הנקי של המזון בה (מזון= דוריטוס, גבינה צהובה, שעועית, מלא ירקות, עוף ושמנת חמוצה) הוא כשל בלוק איטונג. העברנו את הארוחה עם שני אמריקאים טיפוסיים מניו-מקסיקו במקור (ועוד איזה טיפוסים). אחד שהעתיק את מגוריו לפני 10 שנים וחבר שלו שמחפש מקום להשתקע עכשיו. בואו נגיד שזו הייתה אחת מאותן שיחות שמתקיימות בגלל חוסר היכולת של צד אחד (הצד שמנסה לעכל חצי טון של אוכל מקסיקני) לפרוש בשיא שהגיע הרבה לפני שהשיחה התחילה. אבל היה צחוקים.

קמנו ליום חדש, יום מבטיח, יום של אנשים שראו אתמול צב ים – בוקר טוב סנטה קטלינה, היום אנחנו הולכים לגלוש!!!

הגל כאן עולה כשהגאות בשיאה, וזו התאימה עצמה לאופי של הגולש הטיפוסי כך שהאקשן מתחיל רק ב- 11 בבוקר. כמו גולשים אמיתיים נמרחנו קצת בבוקר עם קפוצ'ינו אמיתי ומאפין מהאגדות. התמקמנו לנו בקמפינג-מסעדה של גולשים והתארגנו להמשך היום: יוני בחר גלשן, מרח אותו בשעווה, מרח את עצמו בקרם שיזוף, התלבש וירד לחוף. מיכל הוציאה את הספר ומרחה את עצמה על הערסל הכי צבעוני.

מכאן היום המושלם רק השתפר בעקומה חדה כלפי מעלה. הגלים היו מעולים והחוויה הייתה מושלמת. צריך להבין שגלישת גלים זה כבר מזמן לא רק הגלים. זה ה- vibe. וזה אומר שהמים בטמפרטורה הנכונה והנוף שרואים מהגלשן הוא של עצי קוקוס ורצועה רחבה של חוף נקי. במים איתך יושבים אחלה אנשים (כמובן ש- 80% מהם אוסטרלים ועוד כמה גרמניות) ויש מספיק גלים לכולם. פשוט חגיגה. גולשים עד שמרגישים שהרעב, הצמא ואשתך שאולי כבר מתגעגעת מוציאים אותך החוצה להפסקת צהריים. אך אל דאגה, כמה סידורים ואפשר לחזור לסשן הערב.

גם מיכל, שתדעו לכם, לא טמנה ידה בצלחת, והחליטה לעשות שיעור גלישה אצל אחד מטובי המורים באזור. היה נראה שהיא אפילו נהנית מזה, ובסוף היא גם עמדה קצת על הגלשן. אבל זה לא מפתיע כי היא אלופה (ולא רק בפינג-פונג)!

אחרי הארוחה התנדנדנו זה לצד זו בערסלים שחסו בצל עצי הקוקוס, רוח נעימה ליטפה את השרירים העייפים מהחתירה והעור הספוג במלח, ג'ק ג'ונסון התנגן לו ברקע, נמנום של אחרי ארוחה טובה התגנב לו והראש נהיה סחרחר מהבירה שעזרה להוריד אותה. אושר.

יוני אמר ביי ביי (לבינתיים) לים בסיבוב קצרצר אחרון על הגלשן וחזרנו יחד דרך החוף שהתגלה עם השפל על שלל סרטניו, שמיכל הקפידה להכיר כל אחד ואחד מהם כמו הרמטכ"ל בסיום קורס חובלים (איך קוראים לך?מאיפה אתה? יופי יופי;איך קוראים לך...)

 לאורך כל הדרך התלווה אלינו הכלב החדש שלנו שאימץ את מיכל וככל שהיא ניסתה להתחמק, הוא נדבק יותר – וככל שהוא נדבק יותר, יוני נקרע יותר מצחוק. בההה האאאא!

בערב חזרנו כמובן אל מסעדת "אבו-ריטוס" (חבל שלא קוראים לה ככה באמת) כדי לסגור חשבון לא סגור עם התפריט, לקחנו את הכביסה שעוד לא התייבשה וארזנו תיק של דברים רטובים. מחר אנו נוסעים להרים ואפילו הגשם שהגיע בישר על השינוי. פרק הים הסתיים לו לעת עתה, ובפעם הבאה נפגוש אותו בקוסטה ריקה.

אין ספק שאנו יודעים לבלות את ירח הדבש הזה well-done  ואפילו over-cooked.

צרובים ומאושרים נחליף מחר 4 אוטובוסים בשאיפה להגיע אל העיירה בוקטה.