הירח במילואו

ניסינו להתחמק מזה, אבל אין ברירה. עכשיו ירח הדבש שלנו באמת הגיע לסופו. מי היה מאמין שכבר חלף לו חודש? שאנחנו נשואים כבר כמעט 6 שבועות שלמים? אבל כשנזכרים בכל מה שעשינו בזמן הזה, נראה שהספקנו כ"כ הרבה!

לרגל המעמד המרגש של חזרתנו מירח הדבש, מה שמסמל את סיום חגיגות נישואינו ותחילת חיינו כזוג נשוי מן המניין, לא הכנו נאום לאומה וגם לא פזמון או חמשיר.

רק מספר מילים:

משהו עקץ אותי!                                                                                     את החן יש לאבחן

                                    שום  זה דבש!

                                                                                    יוני האורניתולוג

            המטרה היא להחזיר להם אוטו גמור

                                                                        Kill it! What is it??? Kill it!!!!

PURA VIDA !

כולם  פה תוכים!!!

להתראות בטיול הבא!

תפוח בדבש

מהי ניו-יורק עבורנו? רחובות רחבים, מוניות צהובות, רכבת תחתית, קפה ובייגל עם קרים-צ'יז, חנויות שאפשר לשכן בכל אחת מהן את כל ההומלסים של העיר בכבוד, אורות מנצנצים בכל מיני צבעים, ואנשים. ים, אוקיינוס שלם של אנשים ברחובות. עכשיו גם אנחנו שני גרגירי חול בחוף האקזוטי שנקרא ניו-יורק.

נחתנו בצהרי יום שבת בניו-ג'רזי, וכבר ניסינו להתחכם ולהגיע בדרך יותר זולה אל מרכז העיר. במהרה הבנו שאי אפשר לנצח את השיטה ושכדאי שנלך עם הזרם. זרמנו עם האנשים ברחובות וזרמנו עם הרכבת-התחתית במנהרות ואיתנו עוד מיליוני אנשים (אומרים שיותר מ-5 מיליון איש נוסעים ברכבת-התחתית בכל יום), מגדל בבל של שפות – ספרדית, פורטוגזית, סינית וקצת עברית (ואולי גם אנגלית פה ושם). נשים, ילדים, גברים אופנתיים פחות, אופנתיים יותר ואופנתיים יותר מידי שזה כבר מוזר. אבל כולם אמריקאים, בעצם נהיה יותר ספציפים – ניו-יורקרים. בפנמה וקוסטה-ריקה אדם שנכנס למסעדה יברך את כל הסובבים והסובבים יענו לו. כאן שיא האינטראקציה הבין-אישית מסתכמת ב"sorry" אם חלילה פלש האחד למרחב האישי הקדוש של השכן הזר, וזאת כדי להימנע מאינטראקציה עם הזולת שתימשך יותר ממילה אחת.

זרמנו עד שנשפכנו לדירה החמודה של ירון, חברנו הטוב, שאפילו שם האזור בו היא נמצאת חמוד: נוליטה, שזה north of little Italy.

הגענו לניו-יורק עם רשימת דברים שאנחנו רוצים לקנות, ובאופן מאוד אחראי מצידנו לפני שיתחילו הבילויים יצאנו להתחיל למלא את המשימה ולאסוף את הפריט הראשון ברשימה – הגיטרה של מתן. זה בטח נראה מוזר שבחרנו להשקיע את השעות הראשונות שלנו בניו-יורק לעניין טכני שכזה, אבל עבור יוני זה לא היה בדיוק הוצאת קוץ מ... אתם יודעים מאיפה. כל חובב מוזיקה היה נהנה לראות כ"כ הרבה גיטרות במקום אחד, יותר גיטרות מאשר כל התווים שאפשר לנגן! יוני לקח את המשימה ברצינות רבה וישב ובדק את הגיטרה- ועוד מספר גיטרות אחרות, ואפילו בנג'ו, בזמן ששלח את מיכל לסיבוב גישוש באחת מחנויות הכלבו שהיו בקרבת מקום.

תזמנו את הגעתנו לסוף השבוע כדי שנוכל לטעום קצת מחיי הלילה המפורסמים והתוססים של העיר. לאחר התארגנות קצרה שמרכיבה העיקרי היה שנ"צ מאוחרת על-מנת לצבור ערנות יצאנו לקרוע את העיר. נסענו במונית צהובה כמו בסקס והעיר הגדולה לאזור המועדונים והתייצבנו בתור הכניסה לאחד מהם, בו אפילו היינו ב"רשימות" הודות לקשרים שיש לירון בביצה המקומית עם אחת בשם מאדי (אפילו בחיפה אנחנו לא ברשימות). לצערנו טיסה של 5 שעות לא הופכת אותך ממוצ'ילר מוזנח לבליין מסוגנן, ובלי נעלי עקב (כי עם הג'ינס וחולצת הטריקו הם היו מוכנית לחיות) אין לך מה להראות את הפרצוף. לא נעלבנו הרבה, ונכנסנו לפאב אחר מעבר לרחוב שלא היה בררן יותר מידי גדול בנעליים, גזע ובפרטי לבוש אחרים.  מאוחר יותר נתקלנו שלט הבא ברכבת התחתית, והבנו שעניין האובססיה עם הנעליים כנראה מעוגן פה בחוקה.

  בזמן שהתיירים הפשוטים היו מחפשים את עצמם לדעת, אנחנו קיבלנו הדרכה פרטית לכל רזי העיר, החל מהמסעדות הטובות והמעניינות ביותר (או אלה בעלות תאי השירותים שאם לא ביקרת בהם- לא ביקרת בניו-יורק) וכלה בדרכיה הסבוכות של הרכבת התחתית.  בזכות ירון חווינו את ניו-יורק כמו תיירים- אבל קצת אחרת.

ביום א' ירון אירגן לנו "קייטנת ניו-יורק לזוג הטרי". אכלנו בראנץ' מוקדם במסעדה מרוקאית שהמנות בה הם הדבר החם בסוהו. אח"כ עברנו לחלק הלימודי בבמוזיאון ההיסטוריה הלאומי (ההוא מהסרט "לילה במוזיאון" שכל המוצגים התעוררו בלילה...), בו אפשר לבלות ימים שלמים ואולי גם מיליוני שנים כי הוא סוקר די בקפידה את היקום שלנו משחר ההיסטוריה. לא היה לנו זמן לעבור ביסודיות על הכול מהתחלה (ההתחלה זה המפץ-הגדול) אז פשוט שוטטנו בין התערוכות והקומות ושינינו אווירה בין טיול במונגוליה לאיי הפסחא, בין ערבות אפריקה וכוכב מאדים כשהמוטיב החוזר היה כדי חרס בגלגוליהם המגוונים. האמריקאים כמובן הרימו מוזיאון לתפארת מדינת כנען ושעתיים וחצי הספיקו לנו כדי להתרשם וישר המשכנו הלאה.

יצאנו לפארק לנוח מכל ההיסטוריה וליהנות קצת מהשמש המלטפת בפיקניק על גדת האגם שבסנטרל פארק. יש משהו מאוד מרגיע בסירות משוטים שמישהו אחר חותר בהן ובגורדי שחקים שניצבים מאחורי אגם מוקף עצים ירוקים.

בגלל שהפרענו לירון לנמנם בשמש הוא שלח אותנו להקיף את הפארק (ובא איתנו כדי להשגיח שאנחנו לא חותכים). אבל, לא מאיימים על יונה עם יין- עלינו על אופניים ובילינו את השעתיים הבאות בטיול אופניים ורולר-בליידס חוצה פארקים ורחובות והגענו גם לגדת נהר ההדסון והכול תוך-כדי שירת "נשבע לך לא בוגד, יא עיוני לא בוגד" שמא ישלחו אותנו להקיף עוד איזה פארק.

מוזיאון נוסף בו ביקרנו הוא נושאת-המטוסים "אינטרפיד" שהיתה ספינת הדגל בזמן מלחה"ע השנייה והיום היא קשורה לרציף בשדרה ה-12 ולידה צוללת תקיפה גרעינית ישנה. על סיפון האינטרפיד מוצגים מטוסים מעניינים כמו הציפור-השחורה שהיה המטוס החמקן הראשון עוד בשנות ה-60 ושימש למשימות ריגול סודיות של ה-CIA וגם הכפיר הישראלי.

 חיי החיילים בים לא זר לנו והרבה מהמערכות מוכרות מחיל הים שלנו כמו תותח 20 מ"מ שכאן הוא מוצג מוזיאוני, ואצלנו עדיין חי ויורה. אולם, הגודל של הספינה הזו, שהיא משהו כמו גורד שחקים שוכב, נתפס רק כשעומדים בקצה מסלול ההמראה והמבנה העילי העצום ניצב כ-150 מטר משם (וזה רק אמצע הספינה).

ירדנו גם לסיור בצוללת הישנה ויכולנו לחוש לרגע איך זה להיות סרדין בתוך קופסת שימורים ורק לדמיין שזה נמשך 3 חודשים רצופים כשהמשימה של הצוות היא להוריד 4 פצצות מימן על הרוסים לפני שמטביעים אותם. ז"א שהנחת העבודה היא שמטביעים אותם, עכשיו רק השאלה היא כמה טילים הם יספיקו לירות לפני כן. מצד שני, אם תינתן פקודה שכזאת כנראה שאין כ"כ בשביל מה לחזור הביתה. כולם היו פעם מאוד רציניים כנראה.

יחד עם זאת, המוזיאון הכי מעניין ומרשים הוא העיר עצמה.השיטוט ברחובות לבד יכול להיות מעניין יותר ממסדרונות של מוזיאון מפורסם. המוצגים הם האנשים, הבניינים ובתי העסק. החנויות, המסעדות, הדוכנים, המזנונים והתיאטראות. כולם יוצרים ממש מארג אקולוגי של עיר חיה. ההרגשה היא כאילו שההיסטוריה של ימינו נכתבת כאן ועכשיו. האיברים הן חנויות המעצבים, וחנויות התיקים, בוטיק שוקולד ובית קפה איטלקי, חנויות חדשות וחנות שהעסק שלה כבר שנים זה "going out of business", גלריות והחנות של MOMA  . מערכת הדם היא הרכבת-התחתית והעוברים והשבים ברחוב והמוח ומערכת העצבים זה אולי וול-סטריט והכסף ששולט פה ונוזל בין האצבעות בלי ששמים לב.

ניו-יורק היא גם מוזיאון של טעמים ותרבויות אכילה, ובהדרכתו של ירון יכולנו לטעום את המיטב מכל מטבח. בראנץ' מרוקאי, שניצל וינאי,פיצה, בייגל, דים-סם, טום-ים, מק-אנד-צ'יז וכמובן - המבורגר עילאי. כל מסעדה, בתחום שלה, צריכה לעמוד בסטנדרט הגבוה ביותר וביצירתיות כדי לשרוד את התחרות. התוצאה האבסורדית היא שבכל שני בלוקים אפשר למצוא ספרינג-רול יותר טוב מבסין וקוסוקוס יותר טוב מבקזבלנקה (וגם יותר טוב מהקוסקוס של יום רביעי ברפאל). רק בחומוס, אבו-שאקר נשאר עדיין המלך.

חוויה נוספת שהיא בחזקת לא-עשית-לא-היית בניו-יורק היא מחזה בברודווי. גם כאן ירון ידע להשיג להמליץ לנו על מחזמר מעולה ולגמור את המצווה שהתחיל בלמצוא לנו כרטיסים באחלה מקומות, ועוד יותר באחלה מחיר. הלכנו לראות את אווניו-Q שזה מחזמר צעיר ומצחיק לאללה. ידוע שהאמריקאים גדולים ב"לתת שואו" וכשיש מבחר של 10 מליון רק בעיר אחת אפשר לבחור את הטובים ביותר. כך, צפינו בשחקנים מוכשרים שהפעילו בובות וכ"כ נכנסו לדמות של הבובה שגם הבובה הפעילה אותם. השירה הנפלאה והמדויקת סחפה אותנו עם קסם השירים ובלי שנרצה להישמע כמו גידי אורשר שראה סרט לטבי תיעודי נגיד שהייתה הנאה צרופה.

יצאנו מרוממי-נפש מהתיאטרון, אך ההצגה חייבת להמשך. בדרך הביתה עברנו בטיים-סקוור שבלילה הוא מחזה מרהיב בסדר גודל של זריחה על אנקור-ואט. אמצע הלילה אבל יש אור יום, 360 מעלות של מסכי ענק שמקרינים סרטונים ופרסומות. קהל גדול יושב על טריבונה באמצע הכיכר ומתבונן מהופנט במחזה המופלא. איזה שואו!

עם כל הכבוד לפלז'ר, זמננו בניו-יורק מתקצר ועלינו להשלים את ענייני הקניות שדחינו ודחינו (לא שזה לא פלז'ר, אבל גם קצת ביזנס). השיטוט ברחובות בין החנויות נתן לנו לחוש טוב יותר את החיים בעיר – הרי בניו יורק הרחובות זה המקום בו הכל קורה: האנשים, הפארקים הפזורים ברחבי. בדרך אפילו ראינו את הגברת הראשונה של העיר- ליידי חירות.

אך אפילו לאחר כל השיטוטים בעיר נראה שדבר אחד עדיין לא קלטנו – לצאת מהרכבת התחתית ולצעוד לכיוון הנכון. נכון שזו לא אמורה להיות בעיה- הרי הרחובות ברורים לגמרי וידוע שכשיוצאים מהתחנה יש ללכת, נאמר, צפונה – אבל ללא מצפן זהו עסק מסובך! ואם נוסיף לכך את העובדה שלכל תחנה יש מספר יציאות בכל מיני כיוונים, נקבל מתכון בטוח לסיבובים סביב הזנב (בטח מייקל היה אוהב את זה).

אחרי שלושה וחצי ימים בהם לא הרגשנו איך הזמן טס (והכסף) ארזנו שוב את התיקים בפעם האחרונה לסיבוב הזה, נפרדנו לשלום מירון והמשכנו בדרכנו חזרה הביתה.

במהלך החודש האחרון בקושי ראינו ישראלים, וגם אלה שפגשנו היו ברובם מהזן המתורבת, כך שיצא לנו קצת לשכוח איך זה להיות מוקף בישראלים. כבר בשדה התעופה קיבלנו תזכורת לכך, כשקבוצת פינגווינים עם קפיצים חלפה במהירות על פנינו כדי להספיק לתפילה לפני העלייה למטוס וכשהתחלנו פתאום לשמוע שוב עברית מסביבנו. העלייה למטוס התחילה כמעט שעה לפני מועד ההמראה המתוכנן (כאשר בטיסות הקודמות זה היה חצי שעה לפני ההמראה בלבד), וכשעלינו הבנו למה: במקום להיכנס ולהתיישב, כל אחד נכנס ומתחיל לטייל במטוס, לחפש דבר מה בתיק שלו שנמצא בתא למעלה ולכן הוא חוסם את המעבר. להגיע לשורה 26 היה נראה כמו נצח, ולפני ההמראה היה על הטייס לבקש מספר פעמים מכולם לשבת כי אחרת לא יוכל להמריא. ברוכים הבאים לישראל.    

נ-הר געש

התחלנו באי בלב ים לפני ארבעה שבועות ונסיים בהרים בעיירה לה-פורטונה ששוכנת בסמוך להר הגעש הפעיל ארנאל.

המעבר בין ממלכת החוף לעולם ההרים ארך שש שעות של נסיעה לאורך החוף ואל פנים המדינה מעלה אל הגבעות. שם נפרדנו מהשמש הקאריבית כשקידמו את פנינו גשמי הבריכה. באמצע הנסיעה עצרנו למנוחה מהנוף היפה ותפסנו מחסה מפני הזלעופת שאיימה להפוך את האוטו שלנו לסירה. זללנו מהקסאדו השגרתי בסודה (שזה מזנון קוסטה-ריקני) נעימה בצד הדרך. זמן קצר אחרי שהתיישבנו חנה לידנו רכב שקשה שלא לשים אליו לב. פולקסוואגן ישנה (כמו של הלובים ב"בחזרה לעתיד") הצבועה כמו הדגל של ברזיל.

 במקרה ראינו את האוטו הזה באותו בוקר בפוד"ט וזה שימש לנו כתירוץ מצוין להכיר את בעלי הנכס המיוחד הזה (גם להם היה תירוץ אבל יותר חלש כי יש פה בערך מיליון סוזוקי ג'ימני לבנות). שלושת נוסעי הברזילמוביל הם, איך לא, ברזילאים. הם קנו את הרכב במקסיקו, צבעו אותו בירוק וצהוב ויצאו לדרך הביתה שמתוכננת לארוך 5 חודשים. תוך כדי המסע הם מצלמים סרט תיעודי על "מהו אושר?". נחשו מי הכוכב החדש בסרט. יוני כמובן קפץ על ההזדמנות (ועל המצלמה) כדי להגשים את חלום כוכב-הרוק שלו וניגן לעיני האומה הברזילאית שיר של "החברים של נטאשה" ואפילו בוסה-נובה ברזילאית לבקשת הקהל. אח"כ הוא גם שפך את משנתו בנוגע לאושר ואפילו הביא עזרים מהבית שכן כבר חודש הוא מסתובב עם האושר שלו צמוד צמוד ושומע את כל הקשקושים שלו.

כשעזבנו את אזור החוף והגענו לאזור ההררי, מוזיקת הקרנבל הברזילאי כבר לא הרגישה כ"כ מתאימה (וגם הדיסק התחיל לנגן מההתחלה בפעם העשירית בערך). לפיכך, החלפנו את הדיסק למוזיקת ההרים שלנו – הלהקה המקסיקנית החביבה על הצ'יחבוק ומזוהה עם כל היבשת – מנה (מנה). כך לעת ערב הגענו אל העיירה הקטנה והמתויירת, שבה כל מסעדה היא גם סוכנות טיולים, שגם משכירה חדרים בקומה השנייה.

מזג-האוויר כאן כנראה מושפע מהר הגעש ששמענו שנמצא ממש קרוב (אבל לראות אותו אי אפשר בגלל מסך העננים). הוא בלתי צפוי ושונה מהתחזיות ונותר לנו להתנחם בכך שלפחות התחזיות לגבי הר הגעש הפעיל הן נכונות והוא לא מתפרץ לנו ככה פתאום. נאלצנו לזנוח את תוכניות הטיול לנקודות התצפית על ההר ולהוציא לפועל את התוכנית החלופית שמתאימה יותר לגשם – ביקור במפל המחמד של העיירה, הסתלבטות וקריאת ספר לרגליו מתחת למטרייה (של הסקוטי) כי ירד גשם כ"כ חזק שחשבנו שבטעות נכנסנו מתחת למפל.

בדרך למפל עצרנו בצד הדרך למראה חנות שלמה מלאה בערסלים מכל מיני סוגים ומינים ובכל צבעי הקשת (וגם השילובים שלהם). היו שם כמובן ערסלי שכיבה בודדים או זוגיים, ערסלי ישיבה וכן ערסל לחתול (אוי, מייקל היה נהנה). זה לא שהתלהבנו, אבל זכרנו את חובתנו לקוראינו הנאמנים ועבורכם, חברים יקרים, ירדנו מהאוטו והלכנו לבדוק מה הסיפור עם הערסלים האלה. אין מה לעשות, לפעמים צריך להקריב. לא נשקר לכם. היה לנו נוח. אפילו מאוד נוח. היה לנו כ"כ נוח שלא רצינו שתחוו את חוויית הערסל אך ורק ע"י קריאה בבלוג, אלא שתוכלו גם אתם לחוות את החוויה אצלנו במרפסת. ראו הוזמנתם!

אח"כ המשכנו את היום בפעילויות גשמיות אף יותר: סעודת סטייקים, כי חוץ מהר הגעש והמפל היפה, האזור התברך גם בפרות הכי שמנות במדינה (וגם להן יש עצמות בולטות)

ובילוי לילי עצל במעיינות החמים. על הסטייק אין מה לספר – אתם יודעים איך זה, סטייק זה סטייק. על המעיינות החמים- יש גם יש. ידועה לכול המשיכה המסתורית של יוני למעיינות חמים (זה השם השני שלי!).  למעשה, זו הייתה הסיבה העיקרית בגללה הסכים להגיע לכאן מלכתחילה (וזאת, במקום עוד יומיים גלישה). בקרבת הר הגעש נובעים מספר מעיינות חמים, חלקם הפכו לאתרים מסודרים בהם המים מתועלים לבריכות בטמפרטורות שונות ובתפאורה אחרת. חלק מהמקומות רועשים יותר וחלקם פחות, חלקם מפוארים יותר וחלקם פחות, חלקם יקרים יותר וחלקם בחינם. זה נכון שהיה מתאים לנו ללכת לבריכות החינמיות, אבל הן כאלה רק משום שאף אחד לא מתפעל אותן: הבריכות הן טבעיות לגמרי ואין שם תאורה. במהלך היום העמוס שלנו לא מצאנו זמן להגיע לבריכה הטבעית, ולכן הלכנו על הדבר הטוב הבא – המעיינות הזולים ביותר. כאן ציפתה לנו הפתעה: בניגוד למצופה, היינו כמעט היחידים במתחם, שכלל כ-10 בריכות בטמפרטורות שונות, בגדלים ובעיצובים שונים. בחרנו להשתקע באמצעה של שרשרת בריכות ומפלים בצורת טראסות, שבהן המים בבריכות התחתונות- פושרים (קרים אין כי אלה מעיינות חמים), בבריכות באמצע- חמימים עד חמים מאוד, ובבריכה העליונה – זו שהכי קרובה לנביעה – ג'הנם. ממש סיר מרק (שני זנבות חתול, שלוש לשונות לטאה).  יודעי דבר לחשו באוזנינו שהמרק אינו מושלם אם לא משרים את האיברים הפנימיים של המבושל בבירה. ליטר אחד לפחות. יוני לקח את העניין ברצינות, גמע ליטר שלם לבדו (לא משפיע עלי!) ואז נמרח פרקדן בסיר עד שסגרו עלינו את המעיינות .

  עם העובדה שכנראה לראות את קצה ההר לא נצליח כבר השלמנו, אבל את התוכניות ליומנו האחרון בלה-פורטונה עדיין לא. חקרנו ומצאנו שבאזור יש נהר מהגועשים בקוסטה-ריקה (אולי אפילו יותר מההר הסמוך), שרק בשנתיים האחרונות התחילו להוציא אליו טיולי ראפטינג, שכבש במהרה את פסגת רשימת מסלולי הראפטינג במדינה ושמבטיח אקשן איכותי בכל חודשי השנה. נשמע לנו טוב. שקלנו, ואמרנו שאם להיות כבר רטובים אז עד הסוף. כל שנותר לנו לעשות הוא לבחור את דרגת האקשן – דרגה 4+ או 5. חשבנו והתלבטנו (לי לא היה ספק) ולמרות החששות בחרנו בדרגה 5- בהתאם למוטו הידוע "אם כבר - אז כבר". 30 שניות אחרי ששילמנו וסגרנו את הכל, נזכרו ליידע אותנו כבדרך אגב שזכינו בצ'ופר אקסטרה – הירידה לנהר היא באמצעות סנפלינג מגובה של 65 מטרים (או-או...). גם את הסירה, אגב, הורידו באותו האופן. מה שבטוח- צפויה לנו הרפתקה אמיתית.

אספו אותנו השכם בבוקר בג'יפ לאנד-רובר 4X4 מודל 74 (בשביל הפאסון), מתוחזק ומצוחצח לעילא ולעילא. ללא ספק, ככה מתחילה הרפתקה.

בזכות היותנו האמיצים היחידים שהלכו על זה עד הסוף, זכינו לראפטינג פרטי (לפחות בקטע העליון והסוער ביותר של הנהר): קיבלנו בסך הכל 6 אנשי צוות – מדריך סנפלינג, מדריך ראפטינג וארבעה קייקי ביטחון סביבנו (אנחנו חושבים שהם פשוט קפצו על ההזדמנות לעשות את החלק הסוער, שכנראה לא מאוד פופולארי בקרב לקוחותיהם), מדריך ראפטינג שכנראה היה המקצועי ביותר (כאן, בקוסטה-ריקה, למדנו כמה חשוב שהמדריך יהיה מקצועי – לא כמו בנפאל) וכן סירה קטנה יותר (המתאימה ל-4 אנשים) שמרגישים בה את הנהר הרבה יותר טוב (אבל  הרבה יותר טוב) ושהפכה כל מפלון לחוויה קופצנית ורטובה.    

בהשוואה לנהר הפקוארה, הנהר הזה (שנקרא בלסה) היה מהיר יותר, חזק יותר, בעל drop-ים גדולים יותר (אפילו היו כמה בגובה של 2 מטר) ובעל נוף לא פחות יפה.  כחותרים מנוסים פיתחנו מדד ייחודי לדירוג החוויה לפי התדירות בה מרגישים צורך לצעוק "וואו!". לפי המדד הזה, נהר הבלסה הוא אכן הטוב ביותר שירדנו עד כה.

בדרך חזרה, העננים עלו מעט וניתן היה לראות את חלקו התחתון של הר הגעש המפורסם. למרות שבשנים האחרונות הוא רק מייצר עננים ולא רואים ממש לבה ניגרת ממנו, המקום לא איבד את הפופולאריות שלו והר הגעש עדיין נותר מוקד המשיכה העיקרי לתיירים.

למענכם, ולכבוד הר הגעש הפעיל והביישן, ערכנו רשימה של דברים שמגניבים בהרי געש:

1.      הם בעלי צורת חרוט מושלמת  (זאת הודות לדרך בה הם נוצרים)

2.      הם תמיד בעלי קצה קטום ובצורת עיגול (מושלם גם כן)

3.      הם תמיד ממשיכים לגדול

4.      לפעמים יוצאים ממנו כל מיני חומרים שונים ומשונים שלא נמצאים בשום מקום אחר

5.      הוא בד"כ בדיוק בגודל הנכון כך שממרחק סביר, אך לא רחוק מידיי, ניתן יהיה לראות את כולו בשדה הראייה, מהבסיס ועד הלוע (כאשר הענן התורם יוצא לחופשה)

לסיכום, לאור כל הסיבות הנ"ל הגענו למסקנה שהרי הגעש הם החצ'קונים של כדור הארץ.

הגענו לכאן במטרה לראות הר געש פעיל מקרוב, עם הלוע והעשן וכל הבאלאגן, ואם כבוד הר הארנאל ירום הודו לא מספק את הסחורה- מוחמד יעלה על חמורו הלבן וילך להר אחר (או שזה היה החמור של המשיח? לא משנה).  וכך, ביומנו האחרון בקוסטה-ריקה השכמנו קום ונסענו 3 שעות לשמורת הר הגעש פואס שבקרבת העיר אלאחואלה, בה מסתיים פרק זה של טיולנו. הגענו לשם בתזמון מושלם בדקות הבודדות בהן העננים יצאו להפסקת הסיגריה של הבוקר (זה מצחיק ענן מעשן, לא?) כך שהתמזל מזלנו לראות את הלוע המעשן ממש מקרוב (זה פחות מצחיק והרבה יותר מגניב).

בהחלט אפשר לומר שטעמנו מכל המטעמים שיש לקוסטה-ריקה להציע: טיילנו בשמורות הטבע וראינו חיות בר, רבצנו בחופים, גלשנו על הגלים של האוקיינוס הפסיפי ושנירקלנו בין שוניות האלמוגים של האוקיינוס האטלנטי, חתרנו בנהרות הסוערים, חגגנו בפסטיבל ואפילו ראינו הר געש. שעות ספורות לפני שנמריא חזרה לתפוח הגדול, יצאנו לחגוג את הפרידה מקוסטה-ריקה בקזינו המקומי. הרגשנו כמו ילדים שהגיעו בטעות למגרש של הגדולים- כולם נראו כאילו באמת יש להם מושג מה הם עושים, ואילו אנחנו בקושי הצלחנו להבין איך מפעילים את המכונות של ה-5 סנט ולקח לנו למעלה משעה לבזבז 3$ (נגיד שזה בגלל שזכינו כ"כ הרבה...), אבל בסוף הצלחנו.

 קצת שיחקנו, קצת רקדנו לצלילי הסלסה שנוגנה על הבמה שבפינה, וחזרנו ללינת הלילה המקוצרת שלנו, לפני הטיסה.

עכשיו אנחנו על המטוס, מתחילים להרגיש כבר את הסוף, אך זה לא הזמן לסיכומים- ממתינים לנו 3 ימים מסעירים ומלאי חוויות בעיר הגדולה. 

קאריביין סטייל

"להביא לכם חריף?"

"לא יודע, איך אוכלים פה את העוף?"

"יש חריף קריביין סטייל. אני אביא לך, אבל תוסיף בזהירות"

"בזהירות? קטן עליי החריף הזה שלכם!"

"אין בעיה, רק אל תבכה לי אח"כ..."

......

"נו, אתה כבר בוכה?"

אז כמו שהבנתם, אנחנו בחוף הקאריבי והאווירה בהתאם. כאן האנשים הרבה יותר שמחים, הרבה יותר שחורים, הכול הולך הרבה יותר לאט והמלך הבלתי מעורער הוא אדון בוב מארלי.

הרחקנו סעת עד הפינה הצפון מזרחית המרוחקת ביותר שגובלת עם פנמה הזכורה לטוב (כמו אליהו הנביא). האזור היה ממלכת הבננות כשקוסטה ריקה עוד הייתה רפובליקה שכזאת ומאותם ימים נשארה כאן מובלעת קאריבית עם אוכלוסייה אפריקאית שמדברת אנגלית (שהיא פחות מובנת אפילו מהספרדית), טעמים שונים של חלב קוקוס עם רוטב עגבניות וחריף (מקסימום פיקנטי), מוזיקה שונה ויותר מזה – קצב אחר. באנו לספוג קצת אווירה קאריבית, וזו מחלחלת די בקלות בקצב הרגאיי.

זה שאף אחד לא עושה פה כלום לא אומר שאין מה לעשות פה. אחרי התארגנות על מלון מקסים שעליו עוד נספר, שמנו פעמינו אל הפארק הלאומי "קאוויטה" שנמצא פשוט בקצה העיירה (כמה אופייני ונוח). הפארק הזה הוא לא יותר מאשר שביל שנמתח לאורך חוף יפיפה ועובר בתוך ג'ונגל שוקק חיים. פגשנו שם סנאי, איגואנה ודביבונים, שמעבר לרושם הראשוני החמוד והטוב (בעיקר בזכות הזנב הפרוותי), התבררו כלא יותר מחולדות ענק. אך האטרקציה הגדולה מכולן היא ללא ספק בעל החיים הלאומי כאן – העצלנים (ממש כמו שכלב דומה לבעליו). גושי הפרווה המקסימים האלה משובצים בהרמוניה מושלמת על ענפי העצים, תלויים הפוך וישנים שינה עמוקה ביותר.

רצינו ללכת ללמוד מהנמלה קצת דרך ארץ, אך היא בדיוק הייתה עסוקה. נשארנו עם העצלן (שבמקרה היה פנוי), שלפי משנתו, עלינו לעצור הכול ולשכב לנוח. כך עשינו. לאחר כברת דרך לא ארוכה מידי, התמקמנו לנו על חוף הים הטרופי לצורך פעילות ההולמת יותר את האווירה הכללית –  השתזפות משובחת עם נמנום קליל. כך היה עד ששלוותנו הופרה ע"י דביבון חצוף שניסה לגנוב לנו את התיק ודבורה שמיכל מחצה עם "ענבי זעם" (שזו קלאסיקה בת 630 עמוד) ואחרי שסנטוס, המדריך מהקורקובדו (kill it! What is it? Kill it!!!), סיפר לנו שכשדבורה מותקפת היא קוראת לכל החברות שלה, הסקנו שכדאי שנתחפף מפה לפני כל צר(ע)ה שלא תבוא.

משם עברנו להסתלבט במלון, שהוא אחד מהמקומות המעניינים בהם לנו החודש. מתחם המלון הוא גינה עשירה שבמרכזה ערצל - עץ שנברא אך-ורק לצורך תליית ערסלים על ענפיו (הוא רחב ונמוך וענפיו עבים ואופקיים)

אך הדבר המיוחד ביותר כאן הוא הבריכה הטבעית שמתמלאת במי הים עם הגאות. החוף הסלעי יוצר בריכה שמחולקת לשני חלקים בגודל של עד 15 מטר כל אחד המחוברים ביניהם בתעלות, ומי הים זורמים כל העת עם תנועת הגלים בכיוון החוף או לכיוון הים. כך ישבנו\עמדנו (ויש אפילו חלקים עמוקים מכדי לעמוד בהם) וראינו איך הגלים באים אלינו ומתנפצים על החוף הסלעי ומגיעים אלינו רק כזרמים חלשים.

את הערב העברנו בסבב מסעדות מוצלח. פירות הים הקאריבי והמתכונים עתירי חלב הקוקוס הרשימו את חובב הז'אנר (נזכרתי למה אני כ"כ אוהב שרימפס) והצד היפה במשפחה נהנה מפיצה משובחת במסעדה האיטלקית השכונתית.

העיירה קאוויטה היא השכנה הקטנה והשקטה של פוארטו-ויאחו-דה-טלמנקה. היחס בין קאוויטה לפוד"ט (מה זה השם הארוך הזה??!???!?) הוא כמו היחס בין אוביטה לדומיניקל: בעוד שקאוויטה אמנם נהנית מזרימת תיירים דלילה, בעיקר בזכות שמורת הטבע הצמודה, פוד"ט היא יעד תיירותי חם בו מורגשת הייטב תנועת התיירים, במיוחד בתעשייה שמסביב (עכשיו זה זמן ה-low season אז רוב המקומות פחות עמוסים, אבל אנחנו רוצים להאמין בשביל המסעדנים ובעלי החנויות החביבים שעיקר פרנסתם הוא לא בעונה הזו). התוצאה- כל חנות שנייה היא מסעדה או פאב, ושאר החנויות הן חנויות מזכרות (מקום כלבבי!). אתם בטח תוהים מה כ"כ מושך דווקא כאן, בעיירה הזו, שכ"כ רחוקה מסאן-חוזה ובעצם מכל מקום אחר במדינה (כי הכביש היחידי עובר בכל מקרה דרך סאן-חוזה). כנראה שאם היינו אומרים לכם שיש כאן חופים מאוד יפים, עם חול לבן ועצי קוקוס ומים קריביים בצבע טורקיז, הייתם שואלים אותנו "מה חדש בזה?", ובצדק. אז נוסיף ונאמר שיש כאן נקודה טובה לגלישת גלים (כשיש גלים), וגם שונית יפה בה אפשר לשנרקל (כשאין גלים). זה מספיק בשבילנו.

אחרי בוקר בכיף בגינה המפנקת של המלון,  טיול לאורכו של "החוף השחור" – פלאייה נגרה הסמוך וארוחת בוקר בסגנון קריאולי (שזה קרפ צרפתי לצלילי רגאיי), יצאנו לנסיעה הקצרצרה לפוד"ט. בדרך, פתאום נעצרנו אחרי 3 מכוניות שעצרו באמצע בדרך (כי כאן אין לדרך שום צד). כבר כמעט שעקפנו אותן תוך כדי מילמולי עצבנות על מה-שנראה-להם-שהם-עושים-ככה-סתם-לעצור-באמצע-ולצאת-מהאוטו, ואז הבנו שהם צופים במחזה נדיר, עצרנו את האוטו והצטרפנו לתצפית. על הקרקע, בין השיחים, זחל לו עצלן (בעצלתיים) לכיוון העץ החביב עליו. לא ברור איך בדיוק הוא הגיע לשיחים האלה, אבל אנחנו חושבים שהוא נרדם ונפל. אנחנו יודעים שאנחנו כל פעם כותבים שמצאנו את החיה הכי מתוקה ביער, אבל העצלן הוא באמת המתוק מכולם. הוא זז באיטיות האופיינית לו, רגל אחרי רגל, שוקל את צעדיו ולפני כל צעד מביט לצדדים – שחס וחלילה לא יעשה צעד מיותר (מסתבר שגם להיות עצלן זו חוכמה).

 היום אין גלים. זה אומר שהיום הולכים לשנרקל. התמקמנו מתחת לעץ הקוקוס הכי יפה בחוף (ותוך-כדי כך נזהרנו שלא להיות באמ"ק - אזור מוכה קוקוסים), ויצאנו לים. היו שם זרמים חזקים אפילו בלי שהיו גלים, אבל אחרי שהתגברנו עליהם זכינו לראות את השונית הצנועה אך הססגונית.

העיירה מפורסמת במיוחד בזכות חיי הלילה התוססים שלה, אבל כשחיפשנו את אותם החיים הדבר הכי קרוב שמצאנו היה מסעדת דגים חביבה. אבל אולי אם היינו מגיעים שעה-שעתיים יותר מאוחר כל המסיבות היו צצות (זוג זקנים שכמונו).

למחרת פתחנו את הבוקר ברכיבה לחוף שנאמר עליו שהוא היפה ביותר באזור, ואולי אפילו במדינה, הנמצא במרחק של כ-12 ק"מ.  אבל לא חשבתם שנסתפק בעוד רכיבה רגילה, נכון?  אז כדי לתבל מעט את העניינים, שכרנו את אופני הטנדם היחידים בכל העיירה, ורכבנו לנו בצוותא. בכדי לתבל אפילו עוד יותר את העניינים, איש-האופניים (MAN) סידר לכל אחד מאיתנו הילוך שונה, כך שכשיוני דיווש בקצב סביר עד איטי, מיכל הזיעה ודיוושה בטירוף כמו אוגר בגלגל.

כשהגענו לחוף מנסניו הפסטורלי והמבודד (הוא כבר יושב ממש על הגבול עם פנמה, ואין שם מעבר גבול) גילינו שבגלל שזה ה-1 במאי כולם בחופש ולכן כולם בים, מתרחצים וממנגלים (ואולי גם קצת מתמנגלים).

לאחר שחגגנו את חג הפועלים (עם אווירה שהזכירה לנו מאוד את יום העצמאות) עלינו על האופניים חיש מהר ודיוושנו דרכנו חזרה – עוד מצפה לנו נסיעה ארוכה היום.

נפרדנו לשלום מהים הטורקיז, החול הלבן, עצי הקוקוס, המקומיים החביבים והשמש המחייכת ויצאנו בחזרה לכיוון ההרים.

בין הרים ובין סלעים

בערב, אחרי היום העמוס, ישבנו בפיצריה המקומית ותיכננו את המשך הטיול. קראנו, חקרנו ואפילו הצטיידנו לקראת הפיקניק המתוכנן על חוף הים, אבל כנראה שלמישהו היו תוכניות אחרות עבורנו. התעוררנו בבוקר ליום מעונן וגשום, שגרם לנו לחשוב מחדש על כל העניין (ובמיוחד על עניין הפיקניק בחוף הים). טוב, אולי זה לא יהיה מהנה לפקנק בגשם, וגם התחזית לא מבטיחה בכלל לאזור הזה לשבוע הקרוב. ואז נזכרנו שהבחורה בסוכנות הטיולים בפוארטו-חימנז אמרה שאם בצד אחד גשום, בצידה השני של שרשרת ההרים שעוברת במרכז המדינה – שמשי ונעים. זרמנו. ובנוסף, מה יותר מתאים ליום גשום מאשר יום שכולו נסיעה? (בהעדר פוך, וממילא זה שגשום לא אומר שלא חם) נכנסנו לאוטו, כיוונו את המפה בגלאקסי לכיוון ההרים – וקדימה לדרך (היי!).

הדרך, לכל אורכה, מאוד הזכירה לנו את הכביש המתפתל לבית אורן: כביש קטן בין ההרים, מימינו ומשמאלו רק ירוק של ג'ונגל (החלק הזה פחות דומה לכביש של בית אורן). מידי פעם, כדי להזכיר לנו שאנחנו בהרים, מבצבץ לו נוף של איזה עמק תורן, עם המון שדות מעובדים ונחלים ובתים פזורים פה ושם. מסתבר שקוסטה ריקה ברוכה גם בנוף הררי נהדר.

למרות שאכלנו ארוחת בוקר טובה בדומיניקל, במסעדה חביבה המשקיפה על הגלים, כשהגענו למסעדה שנמצאת בנקודת תצפית מרהיבה לא יכולנו שלא לעצור ולשתות לפחות איזה שוקו. כן, זה אחד היתרונות ברכב צמוד.

אחרי כמה שעות של נסיעה on-and-off (בנסיעה, בגשם, בעננים שמסביב, בהיתקעות מאחורי משאיות בלי אפשרות לעקוף) הגענו לעיירה טוריאלבה שנמצאת בעמק בין ההרים, ויחסית לא רחוק (לפחות גיאוגרפית) מהבירה סאן-חוזה. כהרגלנו עוד מימי נפאל העליזים, הצטרפנו לראפטינג למחר ברגע שאחרי הרגע האחרון (המשרדים כבר היו סגורים והבחור בא לדבר איתנו ברחוב ליד מקום החניה שמצאנו במרכז העיירה) וכך קיבלנו הנחה גדולה מאוד (25$ לכל אחד זה הרבה!!!). שוב שיחקנו אותה!

קוסטה ריקה באופן כללי ברוכה בנהרות, אבל כאן באזור ההרים יש את הגועשים מביניהם, ועל אלה שלא בנו עדיין סכר (לצורך הפקת חשמל) אפשר גם למצוא ראפטינג עם הרבה אקשן ונופים מקסימים של ג'ונגלים. בפרט, נהר הפקוארה העובר בלב שמורה של אינדיאנים הוא אחד היפים באזור וגם נמצא בין חמשת הראפטינגים הטובים בעולם. יוני מתגאה בכך שזהו השלישי מתוך הרשימה המכובדת שהוא עושה. עבור מיכל זהו רק השני, שמצטרף לבוטה-קוסי הנפאלי (powder, powder...). אצל יוני בארסנל, אגב, יש גם את הפו-דה-לה-פו בצ'ילה. כבוד.

יצאנו לראפטינג,אנחנו, עוד זוג אחים גרמנים (שפגשנו בקורקובדו ובמקרה נפגשנו שוב) ומדריך בשם צ'אלו. אנחנו קראנו לו שלום. הרפטינג היה פשוט מעולה. אקשן בלתי פוסק של אשדים מהירים, מים בטמפרטורה שפויה ונוף מקסים של נהר שזורם בקניון עמוק או בעמק ירוק. על גדות הנהר אפשר לראות ציפורים ופרפרים לרוב, וגם קצת אינדיאנים שבאו עם סירה משלהם.

 בשלב מסוים העמק הצטמצם לכדי קניון בגובה 100 מטר ואולי יותר שממעל נמתח גשר תלוי (שהיו חסרים בו כמה שלבים) ומפלים שנשפכים בעוצמה לנהר.

 אבל את עיקר ההנאה מהרפטינג אנו חבים לשלום המדריך שהיה מקצועי ושטותניק (במובן האחראי של המילה) כאחד. מסתבר שהבנאדם הוא איזה אלוף העולם ברפטינג (וקייאקים) או משהו כזה והיה מדהים לראות איך הוא שולט בסירה, מעביר אותה בדיוק בזרם כמו שהוא רוצה ואיפה שהוא רוצה, מכניס את הסירה למערבולות, מוציא אותה משם ונוהג אותה (בעצמו ובעזרתנו) כאילו אנו שטים במים שקטים שלא משפיעים עליו בכלל.

אחרי יותר מ- 9 שנים בנהר הזה (ספציפית) הוא כבר לא מתרגש מהחוויה הרגילה ולכן הוא גיוון את הרפידים בסגנונות אלטרנטיביים (שחברות הביטוח פחות אוהבות) כגון: הצ'יקה (מיכל) יושבת בחרטום עם הרגליים מחוץ לסירה (היא החזיקה שם מעמד בממוצע 3 שניות לפני שהיא התהפכה עם הרגליים אל-על כמו צב הפוך),

מעבר אשד שלם בעמידה בסירה, "כולם לשבת בירכתיים", "כולם לעבור לחרטום", סייסטה – לשבת על התחתית עם הרגליים למעלה כמו באמבטיה (ושלום נוהג לבד), ולהתקע 5 דקות בתוך מפל כשהסירה מתמלאת מים, ואז: "כולם אחורה, כולם לעמוד, זוג נשוי – להתנשק" והכול לטובת תמונה מנצחת.

סיימנו את הראפטינג רטובים אך מרוצים (מאוד!), וחזרנו למלון למקלחת חמה. אבל, בזאת לא תמו תוכניותינו ליום הזה: התמזל מזלנו ובדיוק היום מתקיים בקרבת מקום פסטיבל גדול בנושא "בינלאומי" והכוונה היא גם מהבחינה הקולינארית, גם מבחינת המוזיקה וגם מבחינת המזכרות (השמאטעס). הסתובבנו בין דוכני האוכל השונים והמשונים ובסוף אכלנו בשר ארגנטינאי (שהמרחק ממדינת המקור ניכר באיכותו), שתינו מיץ גוארנה ברזילאי מבקבוק פלסטיק וכדור שוקולד טעים ואכלנו לחמנייה עם נקניקיה גואטמלית, שלא הייתה שונה מלחמנייה עם נקניקיה מכל ארץ אחרת חוץ מזה שהיא הייתה יבשה. בתחום המוזיקה, האירוע היה הרבה יותר מוצלח. לאורך כל היום הופיעו להקות עם רפרטואר המשתייך למדינה מסוימת או סגנון שמאפיין אזור. השיא מבחינתנו היה להקת סמבה ברזילאית עם שירים ומקצבים שהקימו אותנו מדוכני האוכל ועשו לנו טוב על הלב. על הבמה  הופיעה גם רקדנית סמבה ברזילאית שריגשה את בני הנוער הנלהבים.

אחרי ההופעה הברזילאית המהנה, עלו להופיע שלושה אפריקאים כחושים, מקומטים אך גרוביים להפליא וסחפו אותנו עם שירי קליפסו שחוזרים על אותה שורה שוב ושוב כמו מנטרה ומנוגנים בכלי-נגינה מעניינים או סתם גיטרה חשמלית עם צליל מסכן ומעניין גם כן. כך ישבנו על הטריבונות והאזנו לכמה שירי עם נוסח "בשדה כותנה קבוצת שחורים קוטפת" ונגנבנו עד מאוד, אך צריך לזכור שיש לנו ברזומה היומי עוד רפטינג מעייף (זרובבל היה עייף) (כן, וסבא היה רעב) ומספיק גרוב נכנס לנו לעצמות בשלב הזה. אמרנו שלום יפה ל"מאמא אפריקה" וחזרנו למלון בטוריאלבה שבקוסטה-ריקה (למי שכבר קשה לו לעקוב).