בערב,
אחרי היום העמוס, ישבנו בפיצריה המקומית ותיכננו את המשך הטיול. קראנו, חקרנו
ואפילו הצטיידנו לקראת הפיקניק המתוכנן על חוף הים, אבל כנראה שלמישהו היו תוכניות
אחרות עבורנו. התעוררנו בבוקר ליום מעונן וגשום, שגרם לנו לחשוב מחדש על כל העניין
(ובמיוחד על עניין הפיקניק בחוף הים). טוב, אולי זה לא יהיה מהנה לפקנק בגשם, וגם
התחזית לא מבטיחה בכלל לאזור הזה לשבוע הקרוב. ואז נזכרנו שהבחורה בסוכנות הטיולים
בפוארטו-חימנז אמרה שאם בצד אחד גשום, בצידה השני של שרשרת ההרים שעוברת במרכז
המדינה – שמשי ונעים. זרמנו. ובנוסף, מה יותר מתאים ליום גשום מאשר יום שכולו
נסיעה? (בהעדר פוך, וממילא זה שגשום לא אומר שלא חם) נכנסנו לאוטו, כיוונו את המפה
בגלאקסי לכיוון ההרים – וקדימה לדרך (היי!).
הדרך,
לכל אורכה, מאוד הזכירה לנו את הכביש המתפתל לבית אורן: כביש קטן בין ההרים,
מימינו ומשמאלו רק ירוק של ג'ונגל (החלק הזה פחות דומה לכביש של בית אורן). מידי
פעם, כדי להזכיר לנו שאנחנו בהרים, מבצבץ לו נוף של איזה עמק תורן, עם המון שדות
מעובדים ונחלים ובתים פזורים פה ושם. מסתבר שקוסטה ריקה ברוכה גם בנוף הררי נהדר.
למרות
שאכלנו ארוחת בוקר טובה בדומיניקל, במסעדה חביבה המשקיפה על הגלים, כשהגענו למסעדה
שנמצאת בנקודת תצפית מרהיבה לא יכולנו שלא לעצור ולשתות לפחות איזה שוקו. כן, זה
אחד היתרונות ברכב צמוד.
אחרי כמה
שעות של נסיעה on-and-off (בנסיעה, בגשם, בעננים שמסביב, בהיתקעות מאחורי משאיות בלי אפשרות
לעקוף) הגענו לעיירה טוריאלבה שנמצאת בעמק בין ההרים, ויחסית לא רחוק (לפחות
גיאוגרפית) מהבירה סאן-חוזה. כהרגלנו עוד מימי נפאל העליזים, הצטרפנו לראפטינג
למחר ברגע שאחרי הרגע האחרון (המשרדים כבר היו סגורים והבחור בא לדבר איתנו ברחוב
ליד מקום החניה שמצאנו במרכז העיירה) וכך קיבלנו הנחה גדולה מאוד (25$ לכל אחד זה
הרבה!!!). שוב שיחקנו אותה!
קוסטה
ריקה באופן כללי ברוכה בנהרות, אבל כאן באזור ההרים יש את הגועשים מביניהם, ועל
אלה שלא בנו עדיין סכר (לצורך הפקת חשמל) אפשר גם למצוא ראפטינג עם הרבה אקשן
ונופים מקסימים של ג'ונגלים. בפרט, נהר הפקוארה העובר בלב שמורה של אינדיאנים הוא
אחד היפים באזור וגם נמצא בין חמשת הראפטינגים הטובים בעולם. יוני מתגאה בכך שזהו
השלישי מתוך הרשימה המכובדת שהוא עושה. עבור מיכל זהו רק השני, שמצטרף לבוטה-קוסי
הנפאלי (powder, powder...). אצל יוני בארסנל, אגב, יש גם את הפו-דה-לה-פו בצ'ילה. כבוד.
יצאנו
לראפטינג,אנחנו, עוד זוג אחים גרמנים (שפגשנו בקורקובדו ובמקרה נפגשנו שוב) ומדריך
בשם צ'אלו. אנחנו קראנו לו שלום. הרפטינג היה פשוט מעולה. אקשן בלתי פוסק של אשדים
מהירים, מים בטמפרטורה שפויה ונוף מקסים של נהר שזורם בקניון עמוק או בעמק ירוק.
על גדות הנהר אפשר לראות ציפורים ופרפרים לרוב, וגם קצת אינדיאנים שבאו עם סירה
משלהם.
בשלב מסוים העמק הצטמצם לכדי קניון בגובה 100
מטר ואולי יותר שממעל נמתח גשר תלוי (שהיו חסרים בו כמה שלבים) ומפלים שנשפכים
בעוצמה לנהר.
אבל את עיקר ההנאה מהרפטינג אנו חבים לשלום
המדריך שהיה מקצועי ושטותניק (במובן האחראי של המילה) כאחד. מסתבר שהבנאדם הוא
איזה אלוף העולם ברפטינג (וקייאקים) או משהו כזה והיה מדהים לראות איך הוא שולט
בסירה, מעביר אותה בדיוק בזרם כמו שהוא רוצה ואיפה שהוא רוצה, מכניס את הסירה
למערבולות, מוציא אותה משם ונוהג אותה (בעצמו ובעזרתנו) כאילו אנו שטים במים שקטים
שלא משפיעים עליו בכלל.
אחרי
יותר מ- 9 שנים בנהר הזה (ספציפית) הוא כבר לא מתרגש מהחוויה הרגילה ולכן הוא
גיוון את הרפידים בסגנונות אלטרנטיביים (שחברות הביטוח פחות אוהבות) כגון: הצ'יקה
(מיכל) יושבת בחרטום עם הרגליים מחוץ לסירה (היא החזיקה שם מעמד בממוצע 3 שניות לפני
שהיא התהפכה עם הרגליים אל-על כמו צב הפוך),
מעבר אשד
שלם בעמידה בסירה, "כולם לשבת בירכתיים", "כולם לעבור
לחרטום", סייסטה – לשבת על התחתית עם הרגליים למעלה כמו באמבטיה (ושלום נוהג
לבד), ולהתקע 5 דקות בתוך מפל כשהסירה מתמלאת מים, ואז: "כולם אחורה, כולם
לעמוד, זוג נשוי – להתנשק" והכול לטובת תמונה מנצחת.
סיימנו
את הראפטינג רטובים אך מרוצים (מאוד!), וחזרנו למלון למקלחת חמה. אבל, בזאת לא תמו
תוכניותינו ליום הזה: התמזל מזלנו ובדיוק היום מתקיים בקרבת מקום פסטיבל גדול
בנושא "בינלאומי" והכוונה היא גם מהבחינה הקולינארית, גם מבחינת המוזיקה
וגם מבחינת המזכרות (השמאטעס). הסתובבנו בין דוכני האוכל השונים והמשונים ובסוף
אכלנו בשר ארגנטינאי (שהמרחק ממדינת המקור ניכר באיכותו), שתינו מיץ גוארנה ברזילאי
מבקבוק פלסטיק וכדור שוקולד טעים ואכלנו לחמנייה עם נקניקיה גואטמלית, שלא הייתה
שונה מלחמנייה עם נקניקיה מכל ארץ אחרת חוץ מזה שהיא הייתה יבשה. בתחום המוזיקה,
האירוע היה הרבה יותר מוצלח. לאורך כל היום הופיעו להקות עם רפרטואר המשתייך
למדינה מסוימת או סגנון שמאפיין אזור. השיא מבחינתנו היה להקת סמבה ברזילאית עם
שירים ומקצבים שהקימו אותנו מדוכני האוכל ועשו לנו טוב על הלב. על הבמה הופיעה גם רקדנית סמבה ברזילאית שריגשה את בני
הנוער הנלהבים.
אחרי
ההופעה הברזילאית המהנה, עלו להופיע שלושה אפריקאים כחושים, מקומטים אך גרוביים
להפליא וסחפו אותנו עם שירי קליפסו שחוזרים על אותה שורה שוב ושוב כמו מנטרה
ומנוגנים בכלי-נגינה מעניינים או סתם גיטרה חשמלית עם צליל מסכן ומעניין גם כן. כך
ישבנו על הטריבונות והאזנו לכמה שירי עם נוסח "בשדה כותנה קבוצת שחורים
קוטפת" ונגנבנו עד מאוד, אך צריך לזכור שיש לנו ברזומה היומי עוד רפטינג
מעייף (זרובבל היה עייף) (כן, וסבא היה
רעב) ומספיק גרוב נכנס לנו לעצמות בשלב הזה. אמרנו שלום יפה ל"מאמא אפריקה" וחזרנו למלון בטוריאלבה שבקוסטה-ריקה (למי שכבר קשה לו לעקוב).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה