מהי ניו-יורק עבורנו? רחובות רחבים, מוניות צהובות, רכבת תחתית, קפה
ובייגל עם קרים-צ'יז, חנויות שאפשר לשכן בכל אחת מהן את כל ההומלסים של העיר
בכבוד, אורות מנצנצים בכל מיני צבעים, ואנשים. ים, אוקיינוס שלם של אנשים ברחובות.
עכשיו גם אנחנו שני גרגירי חול בחוף האקזוטי שנקרא ניו-יורק.
נחתנו בצהרי יום שבת בניו-ג'רזי, וכבר ניסינו להתחכם ולהגיע בדרך יותר
זולה אל מרכז העיר. במהרה הבנו שאי אפשר לנצח את השיטה ושכדאי שנלך עם הזרם. זרמנו
עם האנשים ברחובות וזרמנו עם הרכבת-התחתית במנהרות ואיתנו עוד מיליוני אנשים
(אומרים שיותר מ-5 מיליון איש נוסעים ברכבת-התחתית בכל יום), מגדל בבל של שפות –
ספרדית, פורטוגזית, סינית וקצת עברית (ואולי גם אנגלית פה ושם). נשים, ילדים,
גברים אופנתיים פחות, אופנתיים יותר ואופנתיים יותר מידי שזה כבר מוזר. אבל כולם
אמריקאים, בעצם נהיה יותר ספציפים – ניו-יורקרים. בפנמה וקוסטה-ריקה אדם שנכנס
למסעדה יברך את כל הסובבים והסובבים יענו לו. כאן שיא האינטראקציה הבין-אישית
מסתכמת ב"sorry" אם חלילה פלש האחד למרחב האישי הקדוש של השכן הזר, וזאת כדי
להימנע מאינטראקציה עם הזולת שתימשך יותר ממילה אחת.
זרמנו עד שנשפכנו לדירה החמודה של ירון, חברנו הטוב, שאפילו שם האזור
בו היא נמצאת חמוד: נוליטה, שזה north of little Italy.
הגענו לניו-יורק עם רשימת דברים שאנחנו רוצים לקנות, ובאופן מאוד
אחראי מצידנו לפני שיתחילו הבילויים יצאנו להתחיל למלא את המשימה ולאסוף את הפריט
הראשון ברשימה – הגיטרה של מתן. זה בטח נראה מוזר שבחרנו להשקיע את השעות הראשונות
שלנו בניו-יורק לעניין טכני שכזה, אבל עבור יוני זה לא היה בדיוק הוצאת קוץ מ...
אתם יודעים מאיפה. כל חובב מוזיקה היה נהנה לראות כ"כ הרבה גיטרות במקום אחד,
יותר גיטרות מאשר כל התווים שאפשר לנגן! יוני לקח את המשימה ברצינות רבה וישב ובדק
את הגיטרה- ועוד מספר גיטרות אחרות, ואפילו בנג'ו, בזמן ששלח את מיכל לסיבוב גישוש
באחת מחנויות הכלבו שהיו בקרבת מקום.
תזמנו את הגעתנו לסוף השבוע כדי שנוכל לטעום קצת מחיי הלילה המפורסמים
והתוססים של העיר. לאחר התארגנות קצרה שמרכיבה העיקרי היה שנ"צ מאוחרת על-מנת
לצבור ערנות יצאנו לקרוע את העיר. נסענו במונית צהובה כמו בסקס והעיר הגדולה לאזור
המועדונים והתייצבנו בתור הכניסה לאחד מהם, בו אפילו היינו ב"רשימות"
הודות לקשרים שיש לירון בביצה המקומית עם אחת בשם מאדי (אפילו בחיפה אנחנו לא
ברשימות). לצערנו טיסה של 5 שעות לא הופכת אותך ממוצ'ילר מוזנח לבליין מסוגנן,
ובלי נעלי עקב (כי עם הג'ינס וחולצת הטריקו הם היו מוכנית לחיות) אין לך מה להראות
את הפרצוף. לא נעלבנו הרבה, ונכנסנו לפאב אחר מעבר לרחוב שלא היה בררן יותר מידי
גדול בנעליים, גזע ובפרטי לבוש אחרים.
מאוחר יותר נתקלנו שלט הבא ברכבת התחתית, והבנו שעניין האובססיה עם הנעליים
כנראה מעוגן פה בחוקה.
בזמן שהתיירים הפשוטים היו מחפשים את עצמם לדעת,
אנחנו קיבלנו הדרכה פרטית לכל רזי העיר, החל מהמסעדות הטובות והמעניינות ביותר (או
אלה בעלות תאי השירותים שאם לא ביקרת בהם- לא ביקרת בניו-יורק) וכלה בדרכיה
הסבוכות של הרכבת התחתית. בזכות ירון
חווינו את ניו-יורק כמו תיירים- אבל קצת אחרת.
ביום א' ירון אירגן לנו "קייטנת ניו-יורק לזוג הטרי". אכלנו
בראנץ' מוקדם במסעדה מרוקאית שהמנות בה הם הדבר החם בסוהו. אח"כ עברנו לחלק
הלימודי בבמוזיאון ההיסטוריה הלאומי (ההוא מהסרט "לילה במוזיאון" שכל
המוצגים התעוררו בלילה...), בו אפשר לבלות ימים שלמים ואולי גם מיליוני שנים כי
הוא סוקר די בקפידה את היקום שלנו משחר ההיסטוריה. לא היה לנו זמן לעבור ביסודיות
על הכול מהתחלה (ההתחלה זה המפץ-הגדול) אז פשוט שוטטנו בין התערוכות והקומות ושינינו
אווירה בין טיול במונגוליה לאיי הפסחא, בין ערבות אפריקה וכוכב מאדים כשהמוטיב
החוזר היה כדי חרס בגלגוליהם המגוונים. האמריקאים כמובן הרימו מוזיאון לתפארת
מדינת כנען ושעתיים וחצי הספיקו לנו כדי להתרשם וישר המשכנו הלאה.
יצאנו לפארק לנוח מכל ההיסטוריה וליהנות קצת מהשמש המלטפת בפיקניק על
גדת האגם שבסנטרל פארק. יש משהו מאוד מרגיע בסירות משוטים שמישהו אחר חותר בהן
ובגורדי שחקים שניצבים מאחורי אגם מוקף עצים ירוקים.
בגלל שהפרענו לירון לנמנם בשמש הוא שלח אותנו להקיף את הפארק (ובא
איתנו כדי להשגיח שאנחנו לא חותכים). אבל, לא מאיימים על יונה עם יין- עלינו על
אופניים ובילינו את השעתיים הבאות בטיול אופניים ורולר-בליידס חוצה פארקים ורחובות
והגענו גם לגדת נהר ההדסון והכול תוך-כדי שירת "נשבע לך לא בוגד, יא עיוני לא
בוגד" שמא ישלחו אותנו להקיף עוד איזה פארק.
מוזיאון נוסף בו ביקרנו הוא נושאת-המטוסים "אינטרפיד" שהיתה
ספינת הדגל בזמן מלחה"ע השנייה והיום היא קשורה לרציף בשדרה ה-12 ולידה צוללת
תקיפה גרעינית ישנה. על סיפון האינטרפיד מוצגים מטוסים מעניינים כמו הציפור-השחורה
שהיה המטוס החמקן הראשון עוד בשנות ה-60 ושימש למשימות ריגול סודיות של ה-CIA וגם הכפיר הישראלי.
חיי החיילים בים לא זר לנו
והרבה מהמערכות מוכרות מחיל הים שלנו כמו תותח 20 מ"מ שכאן הוא מוצג
מוזיאוני, ואצלנו עדיין חי ויורה. אולם, הגודל של הספינה הזו, שהיא משהו כמו גורד
שחקים שוכב, נתפס רק כשעומדים בקצה מסלול ההמראה והמבנה העילי העצום ניצב כ-150
מטר משם (וזה רק אמצע הספינה).
ירדנו גם לסיור בצוללת הישנה ויכולנו לחוש לרגע איך זה להיות סרדין
בתוך קופסת שימורים ורק לדמיין שזה נמשך 3 חודשים רצופים כשהמשימה של הצוות היא
להוריד 4 פצצות מימן על הרוסים לפני שמטביעים אותם. ז"א שהנחת העבודה היא
שמטביעים אותם, עכשיו רק השאלה היא כמה טילים הם יספיקו לירות לפני כן. מצד שני,
אם תינתן פקודה שכזאת כנראה שאין כ"כ בשביל מה לחזור הביתה. כולם היו פעם
מאוד רציניים כנראה.
יחד עם זאת, המוזיאון הכי מעניין ומרשים הוא העיר עצמה.השיטוט ברחובות
לבד יכול להיות מעניין יותר ממסדרונות של מוזיאון מפורסם. המוצגים הם האנשים,
הבניינים ובתי העסק. החנויות, המסעדות, הדוכנים, המזנונים והתיאטראות. כולם יוצרים
ממש מארג אקולוגי של עיר חיה. ההרגשה היא כאילו שההיסטוריה של ימינו נכתבת כאן
ועכשיו. האיברים הן חנויות המעצבים, וחנויות התיקים, בוטיק שוקולד ובית קפה איטלקי,
חנויות חדשות וחנות שהעסק שלה כבר שנים זה "going out
of business", גלריות והחנות של MOMA
. מערכת הדם היא הרכבת-התחתית והעוברים והשבים ברחוב והמוח ומערכת העצבים
זה אולי וול-סטריט והכסף ששולט פה ונוזל בין האצבעות בלי ששמים לב.
ניו-יורק היא גם מוזיאון של טעמים ותרבויות אכילה, ובהדרכתו של ירון
יכולנו לטעום את המיטב מכל מטבח. בראנץ' מרוקאי, שניצל וינאי,פיצה, בייגל, דים-סם,
טום-ים, מק-אנד-צ'יז וכמובן - המבורגר עילאי. כל מסעדה, בתחום שלה, צריכה לעמוד
בסטנדרט הגבוה ביותר וביצירתיות כדי לשרוד את התחרות. התוצאה האבסורדית היא שבכל
שני בלוקים אפשר למצוא ספרינג-רול יותר טוב מבסין וקוסוקוס יותר טוב מבקזבלנקה
(וגם יותר טוב מהקוסקוס של יום רביעי ברפאל). רק בחומוס, אבו-שאקר נשאר עדיין
המלך.
חוויה נוספת שהיא בחזקת לא-עשית-לא-היית בניו-יורק היא מחזה בברודווי.
גם כאן ירון ידע להשיג להמליץ לנו על מחזמר מעולה ולגמור את המצווה שהתחיל בלמצוא
לנו כרטיסים באחלה מקומות, ועוד יותר באחלה מחיר. הלכנו לראות את אווניו-Q שזה מחזמר צעיר ומצחיק לאללה. ידוע שהאמריקאים
גדולים ב"לתת שואו" וכשיש מבחר של 10 מליון רק בעיר אחת אפשר לבחור את
הטובים ביותר. כך, צפינו בשחקנים מוכשרים שהפעילו בובות וכ"כ נכנסו לדמות של
הבובה שגם הבובה הפעילה אותם. השירה הנפלאה והמדויקת סחפה אותנו עם קסם השירים
ובלי שנרצה להישמע כמו גידי אורשר שראה סרט לטבי תיעודי נגיד שהייתה הנאה צרופה.
יצאנו מרוממי-נפש מהתיאטרון, אך ההצגה חייבת להמשך. בדרך הביתה עברנו
בטיים-סקוור שבלילה הוא מחזה מרהיב בסדר גודל של זריחה על אנקור-ואט. אמצע הלילה
אבל יש אור יום, 360 מעלות של מסכי ענק שמקרינים סרטונים ופרסומות. קהל גדול יושב
על טריבונה באמצע הכיכר ומתבונן מהופנט במחזה המופלא. איזה שואו!
עם כל הכבוד לפלז'ר, זמננו בניו-יורק מתקצר ועלינו להשלים את ענייני
הקניות שדחינו ודחינו (לא שזה לא פלז'ר, אבל גם קצת ביזנס). השיטוט ברחובות בין
החנויות נתן לנו לחוש טוב יותר את החיים בעיר – הרי בניו יורק הרחובות זה המקום בו
הכל קורה: האנשים, הפארקים הפזורים ברחבי. בדרך אפילו ראינו את הגברת הראשונה של
העיר- ליידי חירות.
אך אפילו לאחר כל השיטוטים בעיר נראה שדבר אחד עדיין לא קלטנו – לצאת
מהרכבת התחתית ולצעוד לכיוון הנכון. נכון שזו לא אמורה להיות בעיה- הרי הרחובות
ברורים לגמרי וידוע שכשיוצאים מהתחנה יש ללכת, נאמר, צפונה – אבל ללא מצפן זהו עסק
מסובך! ואם נוסיף לכך את העובדה שלכל תחנה יש מספר יציאות בכל מיני כיוונים, נקבל
מתכון בטוח לסיבובים סביב הזנב (בטח מייקל היה אוהב את זה).
אחרי שלושה וחצי ימים בהם לא הרגשנו איך הזמן טס (והכסף) ארזנו שוב את
התיקים בפעם האחרונה לסיבוב הזה, נפרדנו לשלום מירון והמשכנו בדרכנו חזרה הביתה.
במהלך
החודש האחרון בקושי ראינו ישראלים, וגם אלה שפגשנו היו ברובם מהזן המתורבת, כך
שיצא לנו קצת לשכוח איך זה להיות מוקף בישראלים. כבר בשדה התעופה קיבלנו תזכורת
לכך, כשקבוצת פינגווינים עם קפיצים חלפה במהירות על פנינו כדי להספיק לתפילה לפני
העלייה למטוס וכשהתחלנו פתאום לשמוע שוב עברית מסביבנו. העלייה למטוס התחילה כמעט
שעה לפני מועד ההמראה המתוכנן (כאשר בטיסות הקודמות זה היה חצי שעה לפני ההמראה
בלבד), וכשעלינו הבנו למה: במקום להיכנס ולהתיישב, כל אחד נכנס ומתחיל לטייל
במטוס, לחפש דבר מה בתיק שלו שנמצא בתא למעלה ולכן הוא חוסם את המעבר. להגיע לשורה
26 היה נראה כמו נצח, ולפני ההמראה היה על הטייס לבקש מספר פעמים מכולם לשבת כי
אחרת לא יוכל להמריא. ברוכים הבאים לישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה