עולים על המטוס, ועדיין לא מאמינים שזה הגיע. והינה אנחנו כאן.
נפרדנו לשלום מהמשפחות והחברים, ונכנסים למטוס שיקח אותנו לניו-יורק הרחוקה, ממנו נצא עוד כ-11 שעות.
בין נמנום לסרט, ועוד אחד, ועוד אחד... (מיכל ראתה אושן11 כדי להרדם מולו, ויוני ראה סרט צרפתי על אהבה כדי להיכנס לאווירה של ירח דבש). איכשהו שרדנו את טיסת הלילה (וזאת למרות שהטייס החליט לנסות לעשות "נחיתת-צלחת"...) והגענו לעיר-שליד העיר הגדולה (הכוונה היא לניוארק).
עדיין לא מעכלים שאנחנו כאן.
אפילו כשעברנו את ה-immigration (כנגד כל הסיכויים – סאקרז!!!) לא האמנו שאנחנו פה.
בלבלה אותנו עוד יותר העובדה שגם הפקיד ב-immigration וגם נהג האוטובוס בו יצאנו משדה התעופה היו אסייתים, וחששנו שכמו קולומבוס הגענו בטעות לצד השני.
רק כשראינו מחלון האוטובוס את קו האופק המנהטני המפורסם על רקע צבעי השמים בזריחה - הבנו שזהו זה. זה קורה.
We are on the road again .
האורות המנצנצים בכיכר הזמנים (טיימס סקוור) לא השאירו מקום לספק, וכדי להתאושש מההבנה שזה עתה הכתה בנו (וגם כדי לברוח מהקוררררררר של 7 בבוקר ברחובות ניו-יורק) התיישבנו בסטארבקס העשירי שמצאנו (יש אחד בכל פינת רחוב) לכוס קפה ניו-יורקי אמיתי, וצפינו דרך החלון הגדול בעיר מתעוררת.
אז יש לנו 11 שעות לשרוף,ואין מקום מתאים יותר לעשות זאת מאשר בסנטרל-פארק. מגניב!
שוטטנו ושוטטנו בשבילי הסנטרל-פארק, סביבנו המון אמריקאים חרוצים שהחליטו להשכים קום ביום ראשון בבוקר ולצאת לג'וגינג (שזה המושג הצפונבוני לריצה), סנאים חמודים (שזה התחליף האמריקאי לחתולי רחוב), רוכבי אופניים שיצאו לרכיבה סביב הפארק או סתם אנשים שהתחשק להם להוציא בהמוניהם את הכלבים שלהם (שלא ברור היכן הם מגדלים אותם בעיר הצפופה הזו ומה נותנים להם לאכול שגורם להם להיות לפעמים בגודל של הסוסים הרתומים למרכבות התיירותיות). לאחר זמן מה, החלטנו לעשות מה שכל מטייל נודד עושה בסנטרל פארק – להתיישב על ספסל ולעסוק בתחביבינו (גיטרה! גיטרה! גיטרה! ספר! ספר! ספר!).
חשבנו שנוכל להעביר ככה שעה בנעימים, אבל אז גילינו שאמנם באופן כללי אין מה להשוות בין פארק עירוני טיפוסי בסין לבין פארק טיפוסי באמריקה, אבל בכל זאת התגנבה לה מאחורינו חבורה של ארבע סיניות שלא יכלו לוותר על הטאי-צ'י של הבוקר- בליווי מנגינות אותנטיות מבית אמא.
כמובן, חוויה תרבותית והכל, אבל למרות ניסיונותיו של יוני להשתלב בסולם הנכון במנגינה, החלטנו להתקפל. אולי תרמה להחלטה זו גם העובדה שהיינו דיי מורעבים.... אבל לא בטוח.
יצאנו מהפארק בחיפוש אחר הארוחה הניו-יורקית המושלמת: כריך בסאבווי בייגל עם גבינה לבנה
כמובן שלא היה לנו קשה למצוא פיצה ברומא... (יש כזה פתגם, נכון?)
בדרך לא יכולנו (אני דווקא כן יכולתי) לדלג על החנות החמודה של m&m ועל חנות הצעצועים המפורסמת של טויס אר אס בטיימס סקוור. התאפקנו (כלומר יוני התאפק לא לברוח מיד החוצה ומיכל התאפקה לא לבצע רכישות מיותרות). כבוד!
כ
בהמשך השיטוט ברחובות העיר נתקלנו בתופעה משונה מאוד: תור א-ר-ו-ך של אנשים משתרך עד למעבר לפינת הבלוק לפני הכניסה לחנות של אברקומבי & פיץ'. (שהם כנראה שני אנשים מאוד חשובים בתחום הביגוד). לא הבנו מדוע כ"כ הרבה אנשים מחכים להסתער על החנות בשנייה שהיא תפתח (ביררנו אם מחלקים שם משהו בחינם – מסתבר שלא), ואפילו פחות ברורה לנו העובדה שהתור הזה הוא דבר שבשגרה. נו שויין.
עוד לפני צאתנו לדרך חזרה לשדה התעופה, הספקנו לפגוש חברת-ילדות של יוני, ליאורית, ואת בעלה, אורי, שגרים בשנים האחרונות איי-שם פה בסביבה ומגדלים את הכוכבת הבאה של ברודווי, נטלי – הילדה הכי חמודה בניו-יורק.
חיבוקים-נישוקים-להתראות-בשמחות, ו-הופ! אנחנו ממשיכים במסע ליעדנו – פנמה סיטי.
בשלב הזה, אחרי לילה ללא שינה מרובה ובתוספת השפעת הפרשי השעות, אנחנו כבר דיי סחוטים. ארבע וחצי שעות טיסה מפרידות בינינו לבין המיטה והכרית שאנחנו מקווים שממתינים לנו. ואכן, הם ממתינים לנו.
כבר מהמטוס קיבלו את פנינו בשקיעה מדהימה – פס אדום חזק שצבע את האופק.
נחתנו אל האוויר החמים של פנמה סיטי. החלקנו באיטיות לתוך מונית מנומנמת, בה שמענו כל הדרך מוזיקה מקומית במקצב הסלסה. לאחר נסיעה לא קצרה ולא ארוכה הגענו למלון שיוני הזמין עבורנו. וואו! מלון אמיתי. לא עוד גסט האוס מעופש או הוסטל לתרמילאים ופשפשים (רק שלא תתרגלי,מותק). מלון אמיתי, עם ארוחת בוקר ובריכת שחיה וחדר כושר ואנשים נחמדים בקבלה וה-כ-ל! והחדר – סוויטה תהייה קטנה לעומתו! יש לנו חדר בקומה התשיעית, הצופה לנוף המגדלים של פנמה סיטי המודרנית (או שלפחות ככה היא נראית בחושך). ובחדר- סלון, פינת אוכל, חדר שינה ענק, מקלחת עצומה, מטבח ואפילו מכונת כביסה.
עכשיו, מקלחת זריזה והופ- למיטה. אנחנו בטוחים שלא נספיק לומר "שמנשם" , וכבר.....חרררר חרררפפפ פפפששש
נ
ילדים מקסימים שלנו,
השבמחקזהו , זה אמיתי !
הכנות ארוכות של חודשים, ולבסוף זה קורה !
תעשו חיים , תהנו , תמשיכו לכתוב כל כך יפה ולעדכן.
אנחנו כבר מתגעגעים....
שולחים לכם ים של נשיקות . ויודעים שאתם תדעו לצלול בהן עם או בלי שנורקל.
אוהבים
הפלג הרימרי.