אי ירוק בים

רבים וטובים ניסו לתאר את גן העדן, ספרים נכתבו בנושא ופילוסופים הגו בעניין. אנחנו רק נשים תמונה:

ואולי עוד כמה:

לכל מי שמעוניין נביא לפניכם בקצרה את הדרך המהירה לגן העדן: בעוד שלאח הרשע כל מה שצריך זה הרבה כוונות טובות, לכאן העניין קצת יותר מסובך (בכל זאת, לא רוצים שכל זב חוטם יגיע לכאן).ראשית, צריך להיות ארוז ומוכן במלון בחמש בבוקר ולהמתין לג'יפ שיגיע רק ברבע לשש (זבי חוטם פה כולם). שעתיים וחצי ברכבת הרים, עליות וירידות משופעות וסיבובים חדים בכביש שמתפתל בתוך ג'ונגל עבות. אחר-כך יש להמתין כשעה פלוס לסירה (העיקר שקמנו לפני 5 בבוקר – זבות חוטם רצינית הולכת כאן) שתפליג אל אחד מ- 365 האיונים הקטנטנים (אבל מי סופר) שמרכיבים את "ארכיפלגו דה סאן בלאס" או בעברית – הארכיפלג סאן בלאס.

דרך אגב – נשמח אם מישהו יוכל להסביר לנו מה זה בדיוק "זב חוטם"...

בדרכנו בסירה צצו ברחבי האופק שלל האיים שרובם אינם גדולים ממגרש כדורגל (חלקם אפילו כמגרש כדורסל), עליהם פזורים אקראית עצי קוקוס שצומחים מתוך חול לבן (שהוא בצבע צהוב)

היה אי אחד שמצא חן בעינינו במיוחד. בגודל המתאים ועם הריכוז הנכון של עצי קוקוס. החול הלבן היה צהוב בדיוק במידה וסמוך לו חנתה יאכטה כדי שהוא יוכל לשמש כתמונה לדסקטופ ביום מן הימים.

תרגישו חופשי להשתמש בזה

למזלנו, הפלא הזה הוא האי שלנו, האי איגואנה. אנחנו משתמשים במילה שלנו כי חוץ מכמה גרינגוס שעזבו תוך יום אחד (הגרמנים למשל לא הסתדרו עם זה שאין לו"ז קבוע לארוחות – איזה ייקים), זה בגדול רק שנינו והאינדיאנים שמנהלים פה את האי ברגל שפופה (שזה ההיפך המוחלט מיד רמה). זה לא שיש כל-כך הרבה לנהל פה אבל בכל זאת מישהו צריך לגרף את כל האי מידי בוקר (לא ברור) ולדאוג לאספקה – מזל שהבאנו 6 גלון של מים כי הליצנים פה הביאו רק בירה. יש פה באי כמה בקתות מסנדות, ובוסים ובאופן כללי זה נראה כמו מחנה קיץ של הצופים.

נתאר בקצרה מה הולך פה באי הזה: פשוט כלום!

ובכל זאת,

טוב, אבל זה לא הולך להיות קצר.

הפעילות העיקרית היא רביצה, אבל לשני פעלתנים שכמונו זה לא פשוט אז אנחנו שילבנו רביצות עם קריאה, רביצה עם ניגונים בגיטרה, עם שנירקול, שחיית בוקר וצהריים, רביצה עם ספירת עצי קוקוס (יש 93), רביצה עם סרטים בערב וכמובן, רביצה עם לכתוב בבלוג.

הדבר שהכי אדיר להתרגל אליו זה להיות במקום שהוא כ"כ מושלם שאין שום רצון ללכת ולחפש משהו אחר. להיות שלם עם הכאן ועכשיו ובלי שום דאגה (חוץ מהפחד שייפול לנו קוקוס) על הראש.

כדי לתאר את התחושה מה זה להיות פה נחלק את זה לחמשת החושים:

1.ראייה – סתם בשביל שתהיה לנו הזדמנות להשוויץ עם עוד תמונה

2. שמיעה – ציוץ הציפורים (זה תוכים) שיכול לשמש כארסנל שלם של משחק מחשב, רשרוש ענפי הקוקוס ברוח ואם כבר הזכרנו קוקוס אז גם הנפילה של אגוז מדי פעם בפעם (זה לא צחוק), רחש המים, הגיטרה של יוני ומצעד הפזמונים הפנמי בקולי קולות כשנחה הרוח על צוות הבידור (והיא נחה עליו בד"כ ממש מוקדם בבוקר או כשיוני עושה שנ"צ).

3. טעם – כל ערב, בוקר וצהריים החברים נקראים לסככת האוכל ע"י תקיעה בכונכיה. בגדול, אוכלים מכל הבא לים. יום אחד הים נותן דגים, יום אחד הוא נותן נקניקיות (??), אבל כמעט תמיד זה לובסטרים ובכמויות. יוני לא האמין שהוא אי פעם יגיד את זה אבל "אני לא יכול יותר לראות לובסטר עד שנה הבאה, אני אפילו שמח שהבטיחו לי שיהיה מחר דג ברקודה".מיכל לא יכלה להסתכל על זה מהתחלה: "יש גבול, אני לא אוכלת ג'וקים, גם לא אם הם באו מהים" .למען האמת, אפשר להבין אותה. בסה"כ הלובסטר הזה הוא לא מלך היופי. יוני ניסה להסביר לה שהוא פשוט מאוד פונקציונאלי שכן בסופו של דבר מדובר ביצור הכי מאובזר שקיים: 8 רגליים ובקצה כל אחד מהן מברשת לניקוי רב-תכליתי, מחושים 2X2, שריון, זנב בתור הגה וכנפונים שיוצאים ממנו בתור ספויילרים, יש לו צבתות, עיניים שיוצאות ממחוש תלת-פזי שיכול לנוע ב-5 צירים, קוצים, קרניים ואם מסתכלים ממש טוב, אפשר להבחין שיש לו גם כיסא מפלט (מזל שהזיכרון שלו יותר ארוך מ- 3 שניות)

אך אל דאגה, מיכל לא תישאר רעבה, אל לנו לשכוח שהתוצר הלאומי כאן הוא קוקוסים

4. ריח – אין יותר טוב מריח הים וקצת קרם שיזוף כדי להזכיר לבנאדם שהוא בחופשה חלומית.

5. מישוש – טוב, לשם כך יש לנו זה את זו, ולא נרחיב מעבר לזה.

 אז לעת עתה נסיים עם מקבץ תמונות מהשנירקולים המרהיבים שיש פה, וכן, הצבע של המים זה טורקיז: