מעל ומתחת לגלים

סנטה-קטלינה היה כפר דייגים קטן ושליו על חוף טרופי של האוקיאנוס האטלנטי, עד שכמה גולשים גילו שכשהגאות בשיאה, נשבר לא רחוק מהכפר, הגל הכי טוב בפנמה. יוני, שידע שלא יהיה קל לגרור לשם את רעייתו הטריה, חקר ומצא שמהכפר הזה, יוצאים אל אתר צלילה ברמה עולמית בו ניתן לצפות במיטב המרגליות שהאוקיינוס מפיק. אכן, לאחר תרגיל שיווקי יוצא מן הכלל, מצאנו עצמנו בדרך לסנטה-קטלינה.

למרות שאנחנו במוד התפנקות לכבוד ירח-הדבש, נסענו באוטובוסים המקומיים אל הכפר, פשוט כי לא הייתה אלטרנטיבה אחרת. חוץ מזה שהבחור שישב לפני מיכל נשכב עם הכיסא אחורנית כך שמשענות הכיסאות כמעט נגעו זו בזו, זו הייתה חוויה נחמדה וזכינו להכיר את הפנמים מקרוב, או יותר נכון את הדור הבא של פנמה. שיחקנו את משחק הפרצופים עם ילדה ששמחה על תשומת הלב משני הגרינגוס הטיפשים שלא יודעים ספרדית למרות שהם כבר גדולים, צפינו בפרק הכי חדש של משמר המפרץ בדיבוב ספרדי וצחקנו עם\על הנוסעים בקומדיה מקומית שהייתה להיט לפני 40 שנה.

בתום מסע התענוגות נחתנו במלון הראשון של הכפר שעודנו במעבה הג'ונגל ולא נראה שום חוף בקרבת מקום. מה שכן, הקבלה של המלון ממוקמת בראשה של גבעה תלולה, ואחרי הטיפוס עם כל התיקים, כל מחיר נשמע לנו שווה את זה שלא נצטרך לרדת חזרה עם התיקים ולהמשיך להסתובב (אם בתרגילים שיווקיים עסקינן).

בכל מקרה, המלון היה יפה ומפנק וזה החזיר אותנו לאג'נדה הירח-דבשית, מה גם שהיה שם שולחן פינג-פונג ויוני גילה שלכלתו הטרייה יש כישרון נוסף שהוא גילה רק עכשיו (בקיצור, קרעתי אותו). אז היה שווה את זה.

בערב הסתובבנו והכרנו את המקום, למדנו כל פינה וכל גל, איפה כדאי לגלוש ומתי וכמה סרטנים קטנים וחמודים יש על החוף וביום למחרת יצאנו לצלול כי מיכל לא פראיירית, ואם הבטיחו לה לצלול, אז אף אחד לא גולש עד שהיא לא רואה צב-ים אמיתי בעיניים שלה. אוי!.

יצאנו עם סירה קטנה שצמוד אליה מנוע ענקי שהטיס אותה על הגלים עד שמישהו פה פחד שהסירה תישבר, להפלגה בת שעה אל האי קויבה. החשש מפני התפרקותה הספונטנית של הסירה הוסב לאיתור צבי-ים והצבעה עליהם כדי שכל המפליגים יוכלו ליהנות מהם, וכדי שהנהג יוכל להימנע מלדרוס אותם. לפני שנספר על האי שמתחת למים, נציין שהאי הזה הוא אחד מהמקומות הבתוליים האחרונים שנשארו והוא עומד באותה שורה (גם אם קצת מאחורה) עם הגלאפגוס ואיי קוקוס שבקוסטה-ריקה. את האי מקיפים מספר איים לוויינים והנוף שנראה מהסירה הוא  ג'ונגל פראי שפורץ מן המים מכל עבר.

הצלילות לא היו פשוטות. הצלילה הראשונה התחילה עם זרם מטורף והיה עלינו לרדת עם חבל העוגן של הסירה עד לקרקעית ושם לזחול עד למחסה.גם הראות היא לא מה שאנחנו רגילים מהים האדום שלנו, והמדריך עוד התפעל מכמה שהראות הייתה מעולה יחסית לכאן. כשעלינו חזרה לסירה והורדנו את הציוד טפחנו לעצמנו על השכם שכן הפכנו לצוללים מקצוענים במרוצת הטיולים והצלילות (טפיח טפוח).

הצלילות היו נהדרות. ראינו המון יצורים שלא הכרנו עד היום. אלמוגים ירוקים וכל מיני דגים שונים ומשונים, את חלקם הכרנו אבל בצבעים שונים, (כמו מורנה בצבעים שיש רק בפנמה) וחלקם היו חדשים לנו. למשל ראינו תמנון יפיפה שהזדחל לו בין תעלות הסלע בצבעים משתנים: ירקרק\טורקיז עם נגיעות של כחול וצהוב והוא אפילו קרץ למיכל, ראינו גם טיול שנתי של כוכבי ים חומים עם נקודות כחולות (בערך 15 – המדריך אמר שהם התאספו לצורך רביה. אמרנו, טיול שנתי), ראינו גם כריש לבן ולא פחדנו , אה, סליחה, כריש לבן-סנפיר (שזה בערך כמו נמר לעומת חתלתול). בכלל, ראינו המון כרישים חמודים שהסתובבו להם בתוך כל החגיגה בלי להזיק (לנו) יותר מידי ואחד מהם שהסתכלנו לו בלבן של הסנפיר, חייך אלינו את החיוך הדבילי הזה שיש בדרך כלל לכרישים. חוצמזה שחינו בתוך להקות דגים שהיו מספיקות להאכיל את הצבא הסיני חודשיים. המון דגים בהמון צבעים והמון גדלים שהקיפו אותנו עד שלא יכולנו לראות מעבר, וכל להקה  שחתה בכיוון אחר. זה היה מגניב! אבל עדיין, גולת הכותרת הייתה הצב. כן צב, ראינו צב! ראינו צב! צב גדול כזה חמוד ששוחה לו באיטיות צבית טיפוסית ימינה, שמאלה ובמעגלים והוא בכלל לא מתרגש מזה שהוא רואה בני-אדם, כי הוא בטח ממש זקן והוא ראה כבר הכול בחייו. אז כן, ראינו צב, אתם יודעים מה זה אומר לגבי מחר, נכון?

בצהריים, בין הצלילות, עלינו על האי היפה למנוחת וארוחת צהריים. אכלנו טונה כי אי אפשר לראות כ"כ הרבה דגים בלי לאכול כמה. אבל מנוחה לא הייתה לנו כי רצנו לתצפית, לצלם תרנגולות הודו פנמיות מהזן השחור (אורניתולוג מדופלם יש לנו פה) ולראות איך מאכילים את קרוקודיל המחמד של האי. ככה זה כשהאי יותר גדול ממגרש כדורסל - יש לנו יותר מידי גירויים חיצוניים ואנחנו לא מצליחים לנוח. אבל לפחות יצאו לנו כמה תמונות מהיום הזה.

בדרך חזרה לסנטה-קטלינה באו להיפרד לשלום להקת דולפינים ששיחקה עם השובל של הסירה והזכירה לנו שלמרות שהכרנו היום הרבה חיות חדשות עדיין אנחנו הכי אוהבים אותם.

חזרנו מהצלילה סחוטים ורעבים וכבר בדרך למלון החדש והחמוד שלנו קנינו אננס וחיסלנו אותו במרפסת.

 אח"כ עשינו השלמת הכנסה של מזון לפה במסעדה מקומית בה שתי מנות ענקיות הכריעו אותנו אפילו למרות רעב הצלילה. בוריטו בגודל של לבנת אקרשטיין וצלחת נאצ'וס שהמשקל הנקי של המזון בה (מזון= דוריטוס, גבינה צהובה, שעועית, מלא ירקות, עוף ושמנת חמוצה) הוא כשל בלוק איטונג. העברנו את הארוחה עם שני אמריקאים טיפוסיים מניו-מקסיקו במקור (ועוד איזה טיפוסים). אחד שהעתיק את מגוריו לפני 10 שנים וחבר שלו שמחפש מקום להשתקע עכשיו. בואו נגיד שזו הייתה אחת מאותן שיחות שמתקיימות בגלל חוסר היכולת של צד אחד (הצד שמנסה לעכל חצי טון של אוכל מקסיקני) לפרוש בשיא שהגיע הרבה לפני שהשיחה התחילה. אבל היה צחוקים.

קמנו ליום חדש, יום מבטיח, יום של אנשים שראו אתמול צב ים – בוקר טוב סנטה קטלינה, היום אנחנו הולכים לגלוש!!!

הגל כאן עולה כשהגאות בשיאה, וזו התאימה עצמה לאופי של הגולש הטיפוסי כך שהאקשן מתחיל רק ב- 11 בבוקר. כמו גולשים אמיתיים נמרחנו קצת בבוקר עם קפוצ'ינו אמיתי ומאפין מהאגדות. התמקמנו לנו בקמפינג-מסעדה של גולשים והתארגנו להמשך היום: יוני בחר גלשן, מרח אותו בשעווה, מרח את עצמו בקרם שיזוף, התלבש וירד לחוף. מיכל הוציאה את הספר ומרחה את עצמה על הערסל הכי צבעוני.

מכאן היום המושלם רק השתפר בעקומה חדה כלפי מעלה. הגלים היו מעולים והחוויה הייתה מושלמת. צריך להבין שגלישת גלים זה כבר מזמן לא רק הגלים. זה ה- vibe. וזה אומר שהמים בטמפרטורה הנכונה והנוף שרואים מהגלשן הוא של עצי קוקוס ורצועה רחבה של חוף נקי. במים איתך יושבים אחלה אנשים (כמובן ש- 80% מהם אוסטרלים ועוד כמה גרמניות) ויש מספיק גלים לכולם. פשוט חגיגה. גולשים עד שמרגישים שהרעב, הצמא ואשתך שאולי כבר מתגעגעת מוציאים אותך החוצה להפסקת צהריים. אך אל דאגה, כמה סידורים ואפשר לחזור לסשן הערב.

גם מיכל, שתדעו לכם, לא טמנה ידה בצלחת, והחליטה לעשות שיעור גלישה אצל אחד מטובי המורים באזור. היה נראה שהיא אפילו נהנית מזה, ובסוף היא גם עמדה קצת על הגלשן. אבל זה לא מפתיע כי היא אלופה (ולא רק בפינג-פונג)!

אחרי הארוחה התנדנדנו זה לצד זו בערסלים שחסו בצל עצי הקוקוס, רוח נעימה ליטפה את השרירים העייפים מהחתירה והעור הספוג במלח, ג'ק ג'ונסון התנגן לו ברקע, נמנום של אחרי ארוחה טובה התגנב לו והראש נהיה סחרחר מהבירה שעזרה להוריד אותה. אושר.

יוני אמר ביי ביי (לבינתיים) לים בסיבוב קצרצר אחרון על הגלשן וחזרנו יחד דרך החוף שהתגלה עם השפל על שלל סרטניו, שמיכל הקפידה להכיר כל אחד ואחד מהם כמו הרמטכ"ל בסיום קורס חובלים (איך קוראים לך?מאיפה אתה? יופי יופי;איך קוראים לך...)

 לאורך כל הדרך התלווה אלינו הכלב החדש שלנו שאימץ את מיכל וככל שהיא ניסתה להתחמק, הוא נדבק יותר – וככל שהוא נדבק יותר, יוני נקרע יותר מצחוק. בההה האאאא!

בערב חזרנו כמובן אל מסעדת "אבו-ריטוס" (חבל שלא קוראים לה ככה באמת) כדי לסגור חשבון לא סגור עם התפריט, לקחנו את הכביסה שעוד לא התייבשה וארזנו תיק של דברים רטובים. מחר אנו נוסעים להרים ואפילו הגשם שהגיע בישר על השינוי. פרק הים הסתיים לו לעת עתה, ובפעם הבאה נפגוש אותו בקוסטה ריקה.

אין ספק שאנו יודעים לבלות את ירח הדבש הזה well-done  ואפילו over-cooked.

צרובים ומאושרים נחליף מחר 4 אוטובוסים בשאיפה להגיע אל העיירה בוקטה.