קמנו.
כביסה
מהחבל.
עדיין
רטובה.
חבל.
אריזה
זריזה ויציאה לדרך.
הולכים
סהרוריים לבית הקפה-מאפייה של הספרדי.
ההוא עם
הקפה הטוב והמאפינס.
קפוצ'ינו
ענק. הכי גדול שיש לך.
בוקר
טוב!!!!!
במיומנות
של ארנבת, מדלגים מהאוטובוס הזה לאוטובוס ההוא, מזה שייקח אותנו מכאן לאי-שם וזה
שייקח אותנו מאי-שם לפה בסביבה.
רואים
שהאמריקאים תורמים לפנמה – אוטובוסי
התלמידים הישנים שלהם שכבר יצאו משימוש ב-states התגלגלו איכשהו לכאן. מזל שיש למי לתרום. גודל
המושבים באוטובוס מותאם למימדיו של מבוגר וחצי בטור הימני או 2.5 מבוגרים אם זה
הטור השמאלי, והנדסת האנוש מכתיבה אורך רגליים של אדם שעוד לא מלאו לו 10 שנים. הנהג
היה דומה לברמן מו ובאופן כללי עד שלא הגענו לשלט שכתוב עליו בוקטה היינו בטוחים
שנגיע בסופו של דבר לספרינגפילד.
השמש
שליוותה אותנו עד כה בטיול יצאה לחופשה, והשאירה את ממלא המקום שלה – הגשם. ככה זה
במזג אוויר טרופי.
הגיעה
שעת צהריים – והינה אנחנו בעיירה בוקטה. אנחנו, ועוד אלף פנסיונרים אמריקאיים
שבחרו לבלות את שנות הזהב שלהם בעיירה שמתחבאת לה בין ההרים ולצד הנחל. למען האמת
אפשר להבין אותם. המקום ממש מקסים: מז"א ממוזג, אוויר הרים ובמקום פרחות
הרחובות מלאים פרחים ענקיים וצבעוניים ככה שכל העיירה נראית משהו בין עציץ ענקי
ואחוזת אסיינדה לאמריקאים.
כשירדנו מהאוטובוס עם כל הכבודה, קבלת הפנים
שקיבלנו הייתה דיי רטובה. מזל שזו עיירה קטנה, וכך בלי סיבוכים מיותרים מצאנו את
המלון המומלץ ע"י כל האירופאים (מה אתם יודעים – יש חיים מחוץ ללונלי!).
במעבר זריז חזרה למוד ירח-דבשי, מצאנו את עצמנו בצימר חמוד בלב גינה מטופחת ועל
גדת פלג מפכפך. ככה אנחנו אוהבים לבלות את ירח הדבש! בעלת הבית היא גברת גרמניה
העונה לשם סבינה, וכפי שהארית מהקבלה הבהירה- אין לדרוך בשטח ביתה הפרטי של הגברת,
פסטורלי ככל שיהיה, אחרת יתנפלו עלינו הכלבים שלה. המממממ......
אוכלוסיית
המקום מתחלקת לשניים: הגרינגוס המזדקנים והרעשניים, והאינדיאנים המקומיים. ממש
סיפור על אדונים ומשרתים (נחשו מי זה מי – מי מבלה כל היום במגרשי הגולף ובחדר
הכושר ומי מנקה כל היום את מגרשי הגולף וחדרי הכושר).
האמת שמה שהביא אותנו לכאן זה הרפטינג המפורסם
על נהר הצ'יריקי וייחו. לנו, כחובבי רפטינג ותיקים, יש כוונה לצאת להיילייט המדובר
כבר מחר. הסתובבנו במרץ ברחוב הראשי ועברנו מסוכנות אחת לשנייה, עד שלבסוף בחורה
אחת הייתה מספיק כנה איתנו ואמרה שבשל עבודות הקמת תחנת כוח הוקמו סכרים על הנהר
ועכשיו הוא הרבה פחות מלהיב... וכך נגוזה תוכניתנו לרפטינג סוער במחוז צ'יריקי. אם
כך – צריך למצוא תוכנית חלופית – אחרי הכל, טרחנו והגענו עד לכאן...
לאחר
מספר בירורים, גילינו שדווקא יש דבר או שניים לראות בסביבה. שקלנו את כל האופציות
בכובד ראש, ולבסוף החלטנו לצאת לטיול בשביל המוכר ביותר באזור – שביל הקצלים. הקצל
זו ציפור יפה, בעלת חזה אדום וראש ירוק, שחיה במרכז אמריקה- וגם כאן היא כמעט
נכחדה. אומרים שבשביל הקצלים בד"כ רואים איזה קצל. קנינו. תפסנו מונית
שהסכימה לקחת אותנו רק עד לתחילת כביש הגישה לתחנת הריינג'רים של השמורה – מרחק של
כ-3 ק"מ בכיוון מעלה. באסה! אבל מה לעשות – התחלנו לטפס. לא עברו עשר דקות של
טיפוס (עצל – למיכל היה קשה להסתכל לאן היא הולכת וגם לחפש ציפורים בו"ז), ויוני
גילה תושיה והצליח לעצור טרמפ את האוטו היחיד שנסע בכביש. רק תוך-כדי נסיעה הבנו עד כמה היה לנו מזל שלא
היינו צריכים לטפס את כל זה ברגל, וזה היה רק ההקדמה לשביל הקצלים שבו רצינו
לטייל. כמו בכל טרמפ, כדי לשבור את הקרח וכדי שלא תהייה שתיקה מוזרה, יוני התחיל
לקשקש בספרדית עם הנהגוס. מסתבר שהמוצ'אצ'ו הוא חקלאי ובעל חווה בהרים, שביקר
בישראל מספר פעמים בכדי ללמוד על המילה האחרונה בתחום העגבניות (זה מה שיוני הבין
מהספרדית- יכול להיות שהאיש הוא בכלל אסטרונאוט). כנראה שהוא מאוד נהנה מחברתנו,
שכן הוא הזמין אותנו לסיור פרטי בחווה שלו, בה הוא מגדל תפוחי-אדמה, חסות, תותים,
עגבניות, תירס, סלק ואינדיאנים. למרות העננות הכבדה, ברגע של כמעט-התבהרות ניתן
היה לראות מהגובה את האוקיינוס השקט. יפייפה.
אחרי
הסיור המעניין (או שהסיור היה משעמם ויוני הוסיף פרטים מעניינים משל עצמו תו"כ
תרגום) הגענו לתחנת הריינג'רים מוכנים להמוני הקצלים שבוודאי יבואו לראות את החייזרים
שפלשו ליער שלהם. אבל... כנראה שהם נרדמו בשמירה, כי לא ראינו אף קצל חביב שבא
לקדם את פנינו. מה שכן שמענו זה דווקא את הנחירות... אה... הציוצים שלהם שבקעו
מבין העצים. אחרי כשעה של חיפושים הבנו את הראש שלהם, נעלבנו קלות וסבנו על
עקבותינו בחזרה לתחנת הריינג'רים. כאן כבר לא התמזל מזלנו, והיה עלינו לחזור את כל
הדרך עד לכביש בו אפשר לתפוס אוטובוס מזדמן בחזרה לבוקטה. לא עברנו 50 מטר בכביש,
וזיהינו ציפור אדומה וחיננית מדגמנת לפנינו. יוני קבע בהחלטיות: "זהו קצל",
ולא נתן לעובדה שמעבר לחזה האדום, גם כל שאר הציפור הייתה אדומה, ובכלל לא היה לה
זנב ארוך. אבל הוא לוקח מאוד ברצינות את הקטע של האורניתולוגיה, אז אין טעם
להתווכח איתו ממילא. שמחנו שראינו קצל – לפחות אחד – ועכשיו אפשר לחזור ולפרסם את
תמונתו בגאון בבלוג:
מה חבל
שקצל אמיתי נראה ככה:
טוב אולי זו נקבה...
בוקטה
ידועה בקפה הטוב שלה. לאחר התייעצות עם אחד מהריינג'רים ("איזה קפה הכי טוב
יש לכם פה??") הוא המליץ על קפה רואיז (שזה מגניב כי זה כמו קפה לואיז
מכרמליה), ולשם הלכנו. בית הקפה והמפעל הצמוד אליו (או שזה ההפך?) ממוקמים בקצה
העיירה. אין למקום הרבה מה להציע, פרט לקפה מעולה שהמהדרין שותים עם קשית. פייר,
נהנינו.
משם טיילנו בגשם דרך כל העיירה היפה עד למלון.
מאחר ואת הפעילות הגופנית שלנו כבר עשינו להיום, החלטנו להעביר את
המשך הערב בצימר (יהההה!!!). לרגל חגיגות הפרידה מפנמה, יוני פינק אותנו
בשקשוקת-ערב, ומחר נהייה כבר בדרכנו הלאה-
לקוסטה ריקה השכנה.
הי מיכל ויוני. זה לא קצל אלה קצל'ה והוא נראה בדיוק כמו יוני בשעה שהוא שותה קפה בקשית.
השבמחק