פורה וידה

על-מנת לשמור על האיזון אנחנו מנסים כמה שיותר לשלב בין טיולים ביער לבין סתלבט בחופים. אחרי הרפתקת הג'ונגל האחרונה הגיע תורו של חוף הים והנה אנחנו כאן. השילוב של יער וים בקוסטה ריקה הוא ברזולוציה אף יותר גבוהה מיום ככה ויום ככה. אם בקורקובדו טיילנו ביער שלאורך החוף, כך בעיירה אוביטה אנחנו מסתלבטים בחוף שלמרגלות היער. כך יוצא שאנחנו גרים בבקתת עץ מוקפת טוקאנים, תוכים ואפילו קופי שאגן שנשמעים ממרחק, בקתה מבודדת שהגישה אליה היא בשביל באורך 300 מטרים שנועד לרכב 4X4 בלבד ובדרך מספיקים לחצות שני נחלים קטנים.

השעון המעורר הביולוגי שלנו

משום מה אנחנו גם היחידים במלון בקתות הזה – עונת התיירות נגמרת מוקדם יותר במקומות הפחות מתויירים. כך, השלט בכניסה שהבטיח לנו "יער פרטי" קיים את הבטחתו מעל למצופה.

יחד עם זאת, הפעילות המרכזית כאן היא רביצה בחוף הים הקרוב. חוף אוביטה הוא חלק מפארק לאומי ימי בו מקננים עופות ים, דולפינים וגם לוויתנים חונים בו כדי להגדיל את המשפחה תוך כדי מסעם הבלתי פוסק סביב הגלובוס.

את הבוקר של יום הים שלנו פתחנו בארוחת בוקר בריאה וטרופית באדיבותה של הפנקנית המקצועית הלא היא מיכל שלנו שפינקה אותנו בסלט פירות ענקי ויוגורט אותו אכלנו בערסל שבמרפסת.

אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לשמורה הימית לטייל על החוף למרות שאמרו לנו שהשנה הלווייתנים עזבו מוקדם וכבר חודש לא ראו אותם באזור, אבל עדיין יש סיכוי שנראה איזה דולפין או אטרקציה ימית אחרת. החוף בזמן השפל הוא רחב מאוד ויש בחול פסים בגווני חום-שחור שמשתלבים ממש יפה עם העננים הלבנים.

מעבר לכך על החוף זוחלות להן סוג של רכיכות מוזרות שמציירות פסים מעוגלים בחול ומיכל קיימה איתן יחסי התפעלות-הגעלות.

הרכיכות הללו היו הרוב המכריע של החיות שראינו בשמורה. אם להודות באמת, הם היו 95% מהחיות שראינו בשמורה (את ה-5% הנותרים אנחנו חבים לכמה שקנאים שבמקרה עברו בסביבה).  

האטרקציה השנייה בחשיבותה בחוף הוא אוסף סלעים בים אשר בשפל ניתן לצעוד עד אליו על החול הלח. הוא נראה כמו זנב של לוייתן, והובטח לנו שנירקול יפה סביבו. צעדנו במרץ על החול השחור עד שהגענו אל קצה הסנפיר, שלפנו את השנורקל מוכנים לפעולה, אפילו הרטבנו את האוזניים – אבל כלום. אפילו לא אלמוגון יבשבש לרפואה. מימין ומשמאל רק חול, ואפילו לא כולירע. מזל שיש לנו ציוד משלנו – כנראה שעל המסכות מההשכרה מודבקים ציורים של אלמוגים מבפנים כדי שכולם יהיו מרוצים (או אולי חבל? לפחות היינו חושבים שראינו משהו...).

התקפלנו משם עם הזנב (של הלוייתן) בין הרגליים, הפסקנו עם משחקי הילדים ועברנו למגרש של הגדולים, או אם להפסיק לדבר בשפת קוד מחוכמת- לקחנו את עצמנו למקום בו נוכל לממש את תחביבנו: לקחנו את יוני לגלוש ואת מיכל - לדוכני השטויות.

מה שעוד לא סיפרנו הוא ששמורת הטבע הימית הנ"ל שוכנת בסמוך לאחד מחופי הגלישה הטובים ביותר בקוסטה-ריקה ובקוסטה ריקה יש את החופים הטובים בעולם. העניין הוא שהגל עולה רק בשעת הגאות שבאה ב-6 בערב כך שכל עניין חיפוש הלווייתנים היה בגדר להעביר את הזמן.

הכפר דומיניקל הוא כפר דייגים ומוקד גלישה ובו שני רחובות עיקריים מקבילים  (אחד של מסעדות ואחד של דוכנים וגלשנים). כמות הגולשים החצי לבושים שמסתובבים בו עולה על כמות הדייגים היחפנים שבו. עד שהאקשן מתחיל, האווירה די רגועה ואנחנו ישבנו לנו רגועים גם כן במסעדה שאת קירותיה מעטרים כמאה חצאי גלשנים שנשברו במרוצת הגלים. לא יכולנו לסרב ל"קומידה דל דיה" (ארוחת היום) שיועדה למפתחים המתהוללים ולא לחוגרים שייאלצו בקרוב לסחוב את כל השעועית-אבוקדו-בקר-טורטיה-אורז-שמנת-סלט-סמוד'י-מנגו נגד הגלים העוצמתיים ("אבל זה היה במבצע – איזו טעות!").

כשהגיעה השעה עברנו מרחוב המסעדות אל רחוב הים. שם, בדוכן להשכרת גלשנים, פגשנו גולש סטלן טיפוסי שהיה עסוק בלכסח את הכלב שלו בקראטה בכאילו בהילוך איטי תוך כדי שהוא נותן לעצמו אפקטים קוליים "דוש! דיש!" (נשבעים לכם שהכלב הסתכל לנו בעיניים במבט של "האו, האו, קבלו עם איזה דפ"ר אני צריך להתמודד פה! האו!"). שמח וטוב לבב נכנס יוני אל הים שהתחיל לייצר גלי פלצות.

גלי האוקיאנוס לא היו מאוד גבוהים באותו יום (עד 2 מ') אבל הם כן מאוד מהירים ואגרסיביים. לא פשוט בכלל לעבור את הגלים והזרמים לכל הכיוונים מאוד חזקים כך שגם חתירה מאומצת לא תמיד מביאה את הגולש למחוז חפצו. אחרי הרבה ניסיונות כושלים מחד לעומת כמה גלים שהבהירו לי שהמחיר שווה את זה מאידך, הצלחתי להבין פחות או יותר היכן יותר קל להיכנס ואיך הולכים פה העניינים. באו לעזרתי גם זרמי rip-tide חזקים עם סחיפה לעומק הים (אותם זרמים שגורמים לרוב הטביעות של השחיינים חסרי הגלשן) ומצאתי עצמי פעם אחר פעם מגיע ל- line-up (מאחורי קו שבירת הגלים) בקלות יחסית. מכאן זה כבר היה לונה-פארק. לא צריך להתאמץ יותר מידי בשביל שאיזה גל ייקח אותך לסיבוב ברקיע השביעי. הגלים ארוכים, מהירים בטירוף ועוצמתיים מספיק בשביל לאפשר לגולש לעשות איתם ככל העולה על רוחו (כשהוא כבר על הגל). ימינה, שמאלה, למעלה, למטה, מחוץ לקצף ובתוכו. צריך להיות אלוף בדחיית סיפוקים כדי לקפוץ מהגל באמצע ולא לקחת אותו עד החוף – ואז צריך לעלות הכול מההתחלה. אני כנראה חלש אופי אבל אפשר להגיד שמיציתי כל גל כמו שאוכלים תפוח עם כל הגרעינים. אחרי 5 גלים כאלה הייתי גמור לגמרי. לקראת שיא הגאות הגיעו כמה מפלצות אמיתיות שהזכירו לי את מקומי ותפסתי גל אחרון שפלט אותי אל החוף וחתם את סשן הגלישה הכי מטורף שהיה לי בחיים.

בזמן שיוני גלש, מיכל  הזרימה את האדרנלין שלה בשופינג איכותי בדוכני החוף ואף התמקחה בחצי ספרדית עם המוכרת ולמדה שצפרדע זה "סובו" (או משהו כזה)  ונהנתה לא פחות.

החזרנו את הגלשן לקראת השקיעה, והגולש הסטלן ברך אותנו בברכת "פורה וידה" שזה משהו בין סבבה ל- don't worry be happy של הקוסטריקנים. צמד מילים שסיכם את המצב בצורה מדויקת.