"להביא
לכם חריף?"
"לא יודע, איך
אוכלים פה את העוף?"
"יש
חריף קריביין סטייל. אני אביא לך, אבל תוסיף בזהירות"
"בזהירות? קטן עליי
החריף הזה שלכם!"
"אין
בעיה, רק אל תבכה לי אח"כ..."
......
"נו,
אתה כבר בוכה?"
אז כמו
שהבנתם, אנחנו בחוף הקאריבי והאווירה בהתאם. כאן האנשים הרבה יותר שמחים, הרבה
יותר שחורים, הכול הולך הרבה יותר לאט והמלך הבלתי מעורער הוא אדון בוב מארלי.
הרחקנו
סעת עד הפינה הצפון מזרחית המרוחקת ביותר שגובלת עם פנמה הזכורה לטוב (כמו אליהו
הנביא). האזור היה ממלכת הבננות כשקוסטה ריקה עוד הייתה רפובליקה שכזאת ומאותם
ימים נשארה כאן מובלעת קאריבית עם אוכלוסייה אפריקאית שמדברת אנגלית (שהיא פחות
מובנת אפילו מהספרדית), טעמים שונים של חלב קוקוס עם רוטב עגבניות וחריף (מקסימום פיקנטי),
מוזיקה שונה ויותר מזה – קצב אחר. באנו לספוג קצת אווירה קאריבית, וזו מחלחלת די
בקלות בקצב הרגאיי.
זה שאף
אחד לא עושה פה כלום לא אומר שאין מה לעשות פה. אחרי התארגנות על מלון מקסים שעליו
עוד נספר, שמנו פעמינו אל הפארק הלאומי "קאוויטה" שנמצא פשוט בקצה
העיירה (כמה אופייני ונוח). הפארק הזה הוא לא יותר מאשר שביל שנמתח לאורך חוף
יפיפה ועובר בתוך ג'ונגל שוקק חיים. פגשנו שם סנאי, איגואנה ודביבונים, שמעבר
לרושם הראשוני החמוד והטוב (בעיקר בזכות הזנב הפרוותי), התבררו כלא יותר מחולדות
ענק. אך האטרקציה הגדולה מכולן היא ללא ספק בעל החיים הלאומי כאן – העצלנים (ממש
כמו שכלב דומה לבעליו). גושי הפרווה המקסימים האלה משובצים בהרמוניה מושלמת על
ענפי העצים, תלויים הפוך וישנים שינה עמוקה ביותר.
רצינו
ללכת ללמוד מהנמלה קצת דרך ארץ, אך היא בדיוק הייתה עסוקה. נשארנו עם העצלן
(שבמקרה היה פנוי), שלפי משנתו, עלינו לעצור הכול ולשכב לנוח. כך עשינו. לאחר כברת
דרך לא ארוכה מידי, התמקמנו לנו על חוף הים הטרופי לצורך פעילות ההולמת יותר את
האווירה הכללית – השתזפות משובחת עם נמנום
קליל. כך היה עד ששלוותנו הופרה ע"י דביבון חצוף שניסה לגנוב לנו את התיק
ודבורה שמיכל מחצה עם "ענבי זעם" (שזו קלאסיקה בת 630 עמוד) ואחרי
שסנטוס, המדריך מהקורקובדו (kill it! What is it? Kill it!!!), סיפר לנו שכשדבורה מותקפת היא קוראת לכל
החברות שלה, הסקנו שכדאי שנתחפף מפה לפני כל צר(ע)ה שלא תבוא.
משם
עברנו להסתלבט במלון, שהוא אחד מהמקומות המעניינים בהם לנו החודש. מתחם המלון הוא
גינה עשירה שבמרכזה ערצל - עץ שנברא אך-ורק לצורך תליית ערסלים על ענפיו (הוא רחב
ונמוך וענפיו עבים ואופקיים)
אך הדבר
המיוחד ביותר כאן הוא הבריכה הטבעית שמתמלאת במי הים עם הגאות. החוף הסלעי יוצר
בריכה שמחולקת לשני חלקים בגודל של עד 15 מטר כל אחד המחוברים ביניהם בתעלות, ומי
הים זורמים כל העת עם תנועת הגלים בכיוון החוף או לכיוון הים. כך ישבנו\עמדנו (ויש
אפילו חלקים עמוקים מכדי לעמוד בהם) וראינו איך הגלים באים אלינו ומתנפצים על החוף
הסלעי ומגיעים אלינו רק כזרמים חלשים.
את הערב
העברנו בסבב מסעדות מוצלח. פירות הים הקאריבי והמתכונים עתירי חלב הקוקוס הרשימו
את חובב הז'אנר (נזכרתי למה אני כ"כ אוהב שרימפס) והצד היפה במשפחה נהנה מפיצה
משובחת במסעדה האיטלקית השכונתית.
העיירה
קאוויטה היא השכנה הקטנה והשקטה של פוארטו-ויאחו-דה-טלמנקה. היחס בין קאוויטה
לפוד"ט (מה זה השם הארוך הזה??!???!?) הוא כמו היחס בין אוביטה לדומיניקל:
בעוד שקאוויטה אמנם נהנית מזרימת תיירים דלילה, בעיקר בזכות שמורת הטבע הצמודה,
פוד"ט היא יעד תיירותי חם בו מורגשת הייטב תנועת התיירים, במיוחד בתעשייה
שמסביב (עכשיו זה זמן ה-low season אז רוב המקומות פחות עמוסים, אבל אנחנו רוצים להאמין בשביל
המסעדנים ובעלי החנויות החביבים שעיקר פרנסתם הוא לא בעונה הזו). התוצאה- כל חנות
שנייה היא מסעדה או פאב, ושאר החנויות הן חנויות מזכרות (מקום
כלבבי!). אתם בטח תוהים מה כ"כ מושך דווקא כאן, בעיירה הזו, שכ"כ
רחוקה מסאן-חוזה ובעצם מכל מקום אחר במדינה (כי הכביש היחידי עובר בכל מקרה דרך
סאן-חוזה). כנראה שאם היינו אומרים לכם שיש כאן חופים מאוד יפים, עם חול לבן ועצי
קוקוס ומים קריביים בצבע טורקיז, הייתם שואלים אותנו "מה חדש בזה?",
ובצדק. אז נוסיף ונאמר שיש כאן נקודה טובה לגלישת גלים (כשיש גלים), וגם שונית יפה
בה אפשר לשנרקל (כשאין גלים). זה מספיק בשבילנו.
אחרי
בוקר בכיף בגינה המפנקת של המלון, טיול
לאורכו של "החוף השחור" – פלאייה נגרה הסמוך וארוחת בוקר בסגנון קריאולי
(שזה קרפ צרפתי לצלילי רגאיי), יצאנו לנסיעה הקצרצרה לפוד"ט. בדרך, פתאום
נעצרנו אחרי 3 מכוניות שעצרו באמצע בדרך (כי כאן אין לדרך שום צד). כבר כמעט
שעקפנו אותן תוך כדי מילמולי עצבנות על
מה-שנראה-להם-שהם-עושים-ככה-סתם-לעצור-באמצע-ולצאת-מהאוטו, ואז הבנו שהם צופים
במחזה נדיר, עצרנו את האוטו והצטרפנו לתצפית. על הקרקע, בין השיחים, זחל לו עצלן
(בעצלתיים) לכיוון העץ החביב עליו. לא ברור איך בדיוק הוא הגיע לשיחים האלה, אבל
אנחנו חושבים שהוא נרדם ונפל. אנחנו יודעים שאנחנו כל פעם כותבים שמצאנו את החיה
הכי מתוקה ביער, אבל העצלן הוא באמת המתוק מכולם. הוא זז באיטיות האופיינית לו,
רגל אחרי רגל, שוקל את צעדיו ולפני כל צעד מביט לצדדים – שחס וחלילה לא יעשה צעד
מיותר (מסתבר שגם להיות עצלן זו חוכמה).
היום אין גלים. זה אומר שהיום הולכים לשנרקל.
התמקמנו מתחת לעץ הקוקוס הכי יפה בחוף (ותוך-כדי כך נזהרנו שלא להיות באמ"ק -
אזור מוכה קוקוסים), ויצאנו לים. היו שם זרמים חזקים אפילו בלי שהיו גלים, אבל אחרי שהתגברנו עליהם
זכינו לראות את השונית הצנועה אך הססגונית.
העיירה
מפורסמת במיוחד בזכות חיי הלילה התוססים שלה, אבל כשחיפשנו את אותם החיים הדבר הכי
קרוב שמצאנו היה מסעדת דגים חביבה. אבל אולי אם היינו מגיעים שעה-שעתיים יותר
מאוחר כל המסיבות היו צצות (זוג זקנים שכמונו).
למחרת
פתחנו את הבוקר ברכיבה לחוף שנאמר עליו שהוא היפה ביותר באזור, ואולי אפילו
במדינה, הנמצא במרחק של כ-12 ק"מ. אבל
לא חשבתם שנסתפק בעוד רכיבה רגילה, נכון?
אז כדי לתבל מעט את העניינים, שכרנו את אופני הטנדם היחידים בכל העיירה,
ורכבנו לנו בצוותא. בכדי לתבל אפילו עוד יותר את העניינים, איש-האופניים (MAN) סידר לכל אחד מאיתנו הילוך שונה, כך שכשיוני
דיווש בקצב סביר עד איטי, מיכל הזיעה ודיוושה בטירוף כמו אוגר בגלגל.
כשהגענו
לחוף מנסניו הפסטורלי והמבודד (הוא כבר יושב ממש על הגבול עם פנמה, ואין שם מעבר
גבול) גילינו שבגלל שזה ה-1 במאי כולם בחופש ולכן כולם בים, מתרחצים וממנגלים
(ואולי גם קצת מתמנגלים).
לאחר שחגגנו את חג הפועלים (עם אווירה שהזכירה לנו מאוד את יום
העצמאות) עלינו על האופניים חיש מהר ודיוושנו דרכנו חזרה – עוד מצפה לנו נסיעה
ארוכה היום.
נפרדנו לשלום מהים הטורקיז, החול הלבן, עצי הקוקוס, המקומיים החביבים
והשמש המחייכת ויצאנו בחזרה לכיוון ההרים.
ערצל - אהבתי
השבמחקוהרביצה היא המנוחה שלפני הסערה ביו יורק
איזה כיף לכם