התחלנו באי בלב ים לפני ארבעה שבועות ונסיים בהרים בעיירה לה-פורטונה ששוכנת
בסמוך להר הגעש הפעיל ארנאל.
המעבר בין ממלכת החוף לעולם ההרים ארך שש שעות של נסיעה לאורך החוף
ואל פנים המדינה מעלה אל הגבעות. שם נפרדנו מהשמש הקאריבית כשקידמו את פנינו גשמי
הבריכה. באמצע הנסיעה עצרנו למנוחה מהנוף היפה ותפסנו מחסה מפני הזלעופת שאיימה
להפוך את האוטו שלנו לסירה. זללנו מהקסאדו השגרתי בסודה (שזה מזנון קוסטה-ריקני)
נעימה בצד הדרך. זמן קצר אחרי שהתיישבנו חנה לידנו רכב שקשה שלא לשים אליו לב.
פולקסוואגן ישנה (כמו של הלובים ב"בחזרה לעתיד") הצבועה כמו הדגל של
ברזיל.
במקרה ראינו את האוטו הזה
באותו בוקר בפוד"ט וזה שימש לנו כתירוץ מצוין להכיר את בעלי הנכס המיוחד הזה
(גם להם היה תירוץ אבל יותר חלש כי יש פה בערך מיליון סוזוקי ג'ימני לבנות). שלושת
נוסעי הברזילמוביל הם, איך לא, ברזילאים. הם קנו את הרכב במקסיקו, צבעו אותו בירוק
וצהוב ויצאו לדרך הביתה שמתוכננת לארוך 5 חודשים. תוך כדי המסע הם מצלמים סרט
תיעודי על "מהו אושר?". נחשו מי הכוכב החדש בסרט. יוני כמובן קפץ על
ההזדמנות (ועל המצלמה) כדי להגשים את חלום כוכב-הרוק שלו וניגן לעיני האומה
הברזילאית שיר של "החברים של נטאשה" ואפילו בוסה-נובה ברזילאית לבקשת
הקהל. אח"כ הוא גם שפך את משנתו בנוגע לאושר ואפילו הביא עזרים מהבית שכן כבר
חודש הוא מסתובב עם האושר שלו צמוד צמוד ושומע את כל הקשקושים שלו.
כשעזבנו
את אזור החוף והגענו לאזור ההררי, מוזיקת הקרנבל הברזילאי כבר לא הרגישה כ"כ
מתאימה (וגם הדיסק התחיל לנגן מההתחלה בפעם העשירית בערך). לפיכך, החלפנו את הדיסק
למוזיקת ההרים שלנו – הלהקה המקסיקנית החביבה על הצ'יחבוק ומזוהה עם כל היבשת –
מנה (מנה). כך לעת ערב הגענו אל העיירה הקטנה והמתויירת, שבה כל מסעדה היא גם
סוכנות טיולים, שגם משכירה חדרים בקומה השנייה.
מזג-האוויר
כאן כנראה מושפע מהר הגעש ששמענו שנמצא ממש קרוב (אבל לראות אותו אי אפשר בגלל מסך
העננים). הוא בלתי צפוי ושונה מהתחזיות ונותר לנו להתנחם בכך שלפחות התחזיות לגבי
הר הגעש הפעיל הן נכונות והוא לא מתפרץ לנו ככה פתאום. נאלצנו לזנוח את תוכניות
הטיול לנקודות התצפית על ההר ולהוציא לפועל את התוכנית החלופית שמתאימה יותר לגשם –
ביקור במפל המחמד של העיירה, הסתלבטות וקריאת ספר לרגליו מתחת למטרייה (של הסקוטי)
כי ירד גשם כ"כ חזק שחשבנו שבטעות נכנסנו מתחת למפל.
בדרך
למפל עצרנו בצד הדרך למראה חנות שלמה מלאה בערסלים מכל מיני סוגים ומינים ובכל
צבעי הקשת (וגם השילובים שלהם). היו שם כמובן ערסלי שכיבה בודדים או זוגיים, ערסלי
ישיבה וכן ערסל לחתול (אוי, מייקל היה נהנה). זה לא שהתלהבנו, אבל זכרנו את חובתנו
לקוראינו הנאמנים ועבורכם, חברים יקרים, ירדנו מהאוטו והלכנו לבדוק מה הסיפור עם
הערסלים האלה. אין מה לעשות, לפעמים צריך להקריב. לא נשקר לכם. היה לנו נוח. אפילו
מאוד נוח. היה לנו כ"כ נוח שלא רצינו שתחוו את חוויית הערסל אך ורק ע"י
קריאה בבלוג, אלא שתוכלו גם אתם לחוות את החוויה אצלנו במרפסת. ראו הוזמנתם!
אח"כ
המשכנו את היום בפעילויות גשמיות אף יותר: סעודת סטייקים, כי חוץ מהר הגעש והמפל
היפה, האזור התברך גם בפרות הכי שמנות במדינה (וגם להן יש עצמות בולטות)
ובילוי
לילי עצל במעיינות החמים. על הסטייק אין מה לספר – אתם יודעים איך זה, סטייק זה
סטייק. על המעיינות החמים- יש גם יש. ידועה לכול המשיכה המסתורית של יוני למעיינות
חמים (זה
השם השני שלי!). למעשה, זו הייתה
הסיבה העיקרית בגללה הסכים להגיע לכאן מלכתחילה (וזאת, במקום עוד יומיים גלישה).
בקרבת הר הגעש נובעים מספר מעיינות חמים, חלקם הפכו לאתרים מסודרים בהם המים
מתועלים לבריכות בטמפרטורות שונות ובתפאורה אחרת. חלק מהמקומות רועשים יותר וחלקם
פחות, חלקם מפוארים יותר וחלקם פחות, חלקם יקרים יותר וחלקם בחינם. זה נכון שהיה
מתאים לנו ללכת לבריכות החינמיות, אבל הן כאלה רק משום שאף אחד לא מתפעל אותן:
הבריכות הן טבעיות לגמרי ואין שם תאורה. במהלך היום העמוס שלנו לא מצאנו זמן להגיע
לבריכה הטבעית, ולכן הלכנו על הדבר הטוב הבא – המעיינות הזולים ביותר. כאן ציפתה
לנו הפתעה: בניגוד למצופה, היינו כמעט היחידים במתחם, שכלל כ-10 בריכות בטמפרטורות
שונות, בגדלים ובעיצובים שונים. בחרנו להשתקע באמצעה של שרשרת בריכות ומפלים בצורת
טראסות, שבהן המים בבריכות התחתונות- פושרים (קרים אין כי אלה מעיינות חמים),
בבריכות באמצע- חמימים עד חמים מאוד, ובבריכה העליונה – זו שהכי קרובה לנביעה –
ג'הנם. ממש סיר מרק (שני זנבות חתול, שלוש לשונות לטאה). יודעי דבר לחשו באוזנינו שהמרק אינו מושלם אם לא
משרים את האיברים הפנימיים של המבושל בבירה. ליטר אחד לפחות. יוני לקח את העניין
ברצינות, גמע ליטר שלם לבדו (לא משפיע עלי!) ואז נמרח פרקדן בסיר עד שסגרו עלינו את
המעיינות .
עם
העובדה שכנראה לראות את קצה ההר לא נצליח כבר השלמנו, אבל את התוכניות ליומנו
האחרון בלה-פורטונה עדיין לא. חקרנו ומצאנו שבאזור יש נהר מהגועשים בקוסטה-ריקה (אולי
אפילו יותר מההר הסמוך), שרק בשנתיים האחרונות התחילו להוציא אליו טיולי ראפטינג,
שכבש במהרה את פסגת רשימת מסלולי הראפטינג במדינה ושמבטיח אקשן איכותי בכל חודשי
השנה. נשמע לנו טוב. שקלנו, ואמרנו שאם להיות כבר רטובים אז עד הסוף. כל שנותר לנו
לעשות הוא לבחור את דרגת האקשן – דרגה 4+ או 5. חשבנו והתלבטנו (לי לא היה ספק)
ולמרות החששות בחרנו בדרגה 5- בהתאם למוטו הידוע "אם כבר - אז כבר". 30
שניות אחרי ששילמנו וסגרנו את הכל, נזכרו ליידע אותנו כבדרך אגב שזכינו בצ'ופר
אקסטרה – הירידה לנהר היא באמצעות סנפלינג מגובה של 65 מטרים (או-או...). גם את הסירה, אגב, הורידו באותו האופן.
מה שבטוח- צפויה לנו הרפתקה אמיתית.
אספו
אותנו השכם בבוקר בג'יפ לאנד-רובר 4X4 מודל 74 (בשביל הפאסון), מתוחזק ומצוחצח לעילא ולעילא. ללא ספק,
ככה מתחילה הרפתקה.
בזכות
היותנו האמיצים היחידים שהלכו על זה עד הסוף, זכינו לראפטינג פרטי (לפחות בקטע
העליון והסוער ביותר של הנהר): קיבלנו בסך הכל 6 אנשי צוות – מדריך סנפלינג, מדריך
ראפטינג וארבעה קייקי ביטחון סביבנו (אנחנו חושבים שהם פשוט קפצו על ההזדמנות
לעשות את החלק הסוער, שכנראה לא מאוד פופולארי בקרב לקוחותיהם), מדריך ראפטינג
שכנראה היה המקצועי ביותר (כאן, בקוסטה-ריקה, למדנו כמה חשוב שהמדריך יהיה מקצועי –
לא כמו בנפאל) וכן סירה קטנה יותר (המתאימה ל-4 אנשים) שמרגישים בה את הנהר הרבה
יותר טוב (אבל הרבה יותר טוב) ושהפכה
כל מפלון לחוויה קופצנית ורטובה.
בהשוואה
לנהר הפקוארה, הנהר הזה (שנקרא בלסה) היה מהיר יותר, חזק יותר, בעל drop-ים גדולים יותר (אפילו היו כמה בגובה של 2 מטר)
ובעל נוף לא פחות יפה. כחותרים מנוסים פיתחנו
מדד ייחודי לדירוג החוויה לפי התדירות בה מרגישים צורך לצעוק "וואו!".
לפי המדד הזה, נהר הבלסה הוא אכן הטוב ביותר שירדנו עד כה.
בדרך
חזרה, העננים עלו מעט וניתן היה לראות את חלקו התחתון של הר הגעש המפורסם. למרות שבשנים
האחרונות הוא רק מייצר עננים ולא רואים ממש לבה ניגרת ממנו, המקום לא איבד את הפופולאריות
שלו והר הגעש עדיין נותר מוקד המשיכה העיקרי לתיירים.
למענכם,
ולכבוד הר הגעש הפעיל והביישן, ערכנו רשימה של דברים שמגניבים בהרי געש:
1.
הם בעלי
צורת חרוט מושלמת (זאת הודות לדרך בה הם
נוצרים)
2.
הם תמיד
בעלי קצה קטום ובצורת עיגול (מושלם גם כן)
3.
הם תמיד
ממשיכים לגדול
4.
לפעמים
יוצאים ממנו כל מיני חומרים שונים ומשונים שלא נמצאים בשום מקום אחר
5.
הוא
בד"כ בדיוק בגודל הנכון כך שממרחק סביר, אך לא רחוק מידיי, ניתן יהיה לראות
את כולו בשדה הראייה, מהבסיס ועד הלוע (כאשר הענן התורם יוצא לחופשה)
לסיכום, לאור כל הסיבות הנ"ל הגענו למסקנה שהרי הגעש הם
החצ'קונים של כדור הארץ.
הגענו לכאן במטרה לראות הר געש פעיל מקרוב, עם הלוע והעשן וכל
הבאלאגן, ואם כבוד הר הארנאל ירום הודו לא מספק את הסחורה- מוחמד יעלה על חמורו
הלבן וילך להר אחר (או שזה היה החמור של המשיח? לא משנה). וכך, ביומנו האחרון בקוסטה-ריקה השכמנו קום
ונסענו 3 שעות לשמורת הר הגעש פואס שבקרבת העיר אלאחואלה, בה מסתיים פרק זה של
טיולנו. הגענו לשם בתזמון מושלם בדקות הבודדות בהן העננים יצאו להפסקת הסיגריה של
הבוקר (זה מצחיק ענן מעשן, לא?) כך שהתמזל מזלנו לראות את הלוע המעשן ממש מקרוב
(זה פחות מצחיק והרבה יותר מגניב).
בהחלט אפשר לומר שטעמנו מכל המטעמים שיש לקוסטה-ריקה להציע: טיילנו
בשמורות הטבע וראינו חיות בר, רבצנו בחופים, גלשנו על הגלים של האוקיינוס הפסיפי ושנירקלנו
בין שוניות האלמוגים של האוקיינוס האטלנטי, חתרנו בנהרות הסוערים, חגגנו בפסטיבל
ואפילו ראינו הר געש. שעות ספורות לפני שנמריא חזרה לתפוח הגדול, יצאנו לחגוג את
הפרידה מקוסטה-ריקה בקזינו המקומי. הרגשנו כמו ילדים שהגיעו בטעות למגרש של
הגדולים- כולם נראו כאילו באמת יש להם מושג מה הם עושים, ואילו אנחנו בקושי הצלחנו
להבין איך מפעילים את המכונות של ה-5 סנט ולקח לנו למעלה משעה לבזבז 3$ (נגיד שזה
בגלל שזכינו כ"כ הרבה...), אבל בסוף הצלחנו.
קצת שיחקנו, קצת רקדנו לצלילי
הסלסה שנוגנה על הבמה שבפינה, וחזרנו ללינת הלילה המקוצרת שלנו, לפני הטיסה.
עכשיו אנחנו על המטוס, מתחילים להרגיש כבר את הסוף, אך זה לא הזמן
לסיכומים- ממתינים לנו 3 ימים מסעירים ומלאי חוויות בעיר הגדולה.
אתם אמיצים אמיתים !
השבמחקובזכות זה זכיתם לכל כך הרבה חוויות מיוחדות.
רק עשו טובה, שמרו על עצמכם.הכל בזהירות הראויה.
גאים בכם !!
חייבת לנסוע לקוסטה ריקה. זהו באמת המקום כי מדהים על גבי המפה עולמית. ממש גן עדן!
השבמחק